צאן ברזל ונכסים
תערוכת עבר
20.3.2024 - 10.05.2024
גלריה אנגל תציג במסגרת הביאנלה השישית של ירושלים את צאן ברזל ונכסים, תערוכה העוסקת בנכסי צאן הברזל של האמנות הישראלית כמו גם נכסי צאן הברזל של גלריה אנגל. התערוכה מחולקת ל2 קומות: בחלל הכניסה של הגלריה מוצגים פסלי הברזל של מנשה קדישמן –פסלי כבשים יפוזרו בחלל כעדר, ובלב ההצבה דמות הרועה המשגיח\ה על העדר. בחלל הגלריה העליון יוצגו יצירות של אמני המופת באמנות הישראלית לדורותיהם מאוסף הגלריה. יצירות נדירות המהוות את ייחודיות גלריה אנגל בנוף הסצנה בירושלים ובארץ בכלל. בין העבודות המוצגות וכיתתו חרבותם של אבל פן (שנות ה20), מלחמת העצמאות של אביגדור אריכא (1948), משה רבנו מסרייבו של אריה ארוך (1955) ועוד.
רועה רואה גבריאל אנגל
בתערוכה חגיגית זו בגלריה אנגל לרגל שנתה השישית של הביאנלה בירושלים, אנו מציגים תערוכה דו שכבתית בנושא נכסי צאן ברזל באמנות הישראלית.
בקומת הכניסה לגלריה מוצגים פסלי הברזל והברונזה של מנשה קדישמן; קדישמן הרים את מטה הרועים והצהיר "אני רועה האמנות הישראלית ויצירותיי הן האמנות הישראלית". ואכן כך קדישמן הוא האמן אשר הכי מייצג את האמנות הישראלית המודרנית ואף אפשר לומר את האמן הישראלי-יהודי החדש. התעסקותו בכבש-אייל מהיותו רועה צאן ופסל, יצר קדישמן שדה חקר טעון ומחדש בשיח האמנותי על מקומנו כעם, והתרבות המובילה אותו. בעברנו הרועה היה המנהיג, אם זה משה רבנו או דוד המלך דמויות מיתיות אשר צמחו מתוך הבנת העדר וצרכיו והפכו למנהיגי העם. כך גם קדישמן שהציג בביאנלה בונציה בביתן הישראלי בשנת 1978 את עדר הכבשים החי הראשון בתולדות הביאנלה, שהוא צובע ומסמן על גביהם את תכלת השמיים, כאומר "אני הרועה – הרואה, זו האמנות בישראל, היא מגיעה מתוך עוצמת הרועה הרואה למרחק את עדרו".
אך הכבש-אייל הוא גם סיפור העקדה וסיפור הקורבן כפי שמופיע במקורותינו, וכפי שמיוצג בפסל, עקידת יצחק, באוניברסיטת תל אביב. פסל ברזל עוצמתי בגודלו המורכב מלוחות פלדה חלודה אשר באור מסויים מדמה דם כגוף הפסל, ראש האייל הוא המוצב מעלה כשראשו של יצחק כמת או כמולד מחדש כלפי מטה. רגלי האייל מוחלפים לידיו הפרושות לצדדים של יצחק אך מבטו פונה מעלה אל מושיעו -האייל. בפסל זה מיוצגת דמות הקורבן כבני ישראל ואין איל כדי להצילם. אך הפסל מסמל גם את הטוהר ואת התמימות של ההולכים כצאן לטבח. קדישמן ידע ללהטט בין הנעימות לטרגי ובין הרך לקשה. כך שבעוד הצבעוניות בציורי הכבשים של קדישמן הפכו אותו לאמן הכי מזוהה עם האמנות הישראלית, אין כמעט ישראלי בן תרבות אשר לא יזהה את "הכבשים של קדישמן". לעומת זאת פסליו העשויים ברזל חלוד כמו גם פסליו המונומנטליים שבהם "התרוממות" בכיכר הבימה או "עקדה" בפתח מוזיאון תל אביב פחות יזוהו עמו. קדישמן בתערוכותיו הרבות הציג את ציורי הכבשים על רצפת חלל התצוגה מפוזרים כעדר, כיצירות תלת מימדיות הניצבות בחלל, ולא כתערוכת ציורים דו מימדית התלוייה על הקיר, ובכך הפך את ציורי הכבשים לגופים חיים שיש לנוע דרכם ולהסתובב בתוכם כרועה. כך גם בתערוכה זו אשר אנו מציגים, כדי לחוות את עוצמת יצירתו של קדישמן המבקר בתערוכה עושה דרכו אמנם לא בציורים אלא דרך פסליו של קדישמן כעדר, כשהרועה משגיחה על העדר מעל בסיס לבן רועה – רואה.
בקומה השנייה מוצגות יצירות מופת של האמנות הישראלית, נכסי צאן הברזל של התרבות העברית בארץ ישראל החל משנות העשרה של המאה ה-20. יצירות אלו של האמנים הישראליים שהם מעמודי התווך בתרבות הישראלית המודרנית ואשר מיצירותיהם מושפעים האמנים והאמנות הישראלית בת זמננו. כך שהאיזון שבין האמנים המודרנים המשפיעים על האמנות הישראלית לקדישמן אשר מרים את מטה הרועים ומכריז "עד כאן, ומכאן ואילך אני זה המממש את עסקת נכסי צאן הברזל של האמנות והתרבות הישראלית -עברית-יהודית מולכם עמודי התווך, אני רועה העדר."
עסקת צאן ברזל שימשה במקורה לבעלי צאן- שדורשים טיפול רב, ולא יכלו לטפל בצאן כראוי. אלו נהגו להעניק את הצאן לרועה צאן או לכל אדם אחר שהביע נכונות לטפל בצאן על מנת לקבל חצי מרווחיהן, חלבן, וולדותיהם וצמרן – בעוד שמחצית מהרווחים שייך לבעלים, ומצד שני, השומר קיבל אחריות מלאה על הצאן. כאשר הגיע זמן העסקה לסיומו תבעו הבעלים את הצאן מהשומר, ובמקרה שנגרם הפסד כל שהוא לצאן היה על השומר לשלם לבעלים את ההפסד המלא ולהעמיד את הצאן על שוויין המקורי. על שם פעולה זו נקראת עסקה זו בשם "צאן ברזל", כי העסקה דומה במהותה הרוחנית – בכך ששוייה לא משתנה – לברזל במהותו הפיזית, שאינו משתנה לעולם.
