כשהאסלה נעשית יצירה: בתי השימוש באמנות
\ מטר אנגל 2026
מידד לנדוי הינו צייר ריאליסט רוחני. במשיכות מכחול עדינות, לנדוי טווה את המציאות בשלל צבעים. הוא חוקר מוסדות תרבות כמו מוזיאון ישראל וייצר סדרה של ציורים בהשראתם. לנדוי משלב בין החללים המודרניים, האמנות הקלאסית, והדמויות הנמצאות במוזיאון בכדי לייצר קומפוזיציות עמוקות.
לאחרונה מידד לנדוי צייר ציור חדש מסדרת המוזיאונים שלו. הפעם חלל נוסף ממוזיאון תל אביב. איזה אתם שואלים? היכל הכניסה עם מצעד הזמן של יעקב אגם? אחת מהגלריות? אולי מפל האור האייקוני של האגף החדש? לא, לנדוי צייר את המשתנות בשירותים! כשראיתי את זה לראשונה הופתעתי, וכשהתעמקתי ביצירה גיליתי דברים מרתקים שלא רק נמצאים ביצירתו של לנדוי, אלא מהדהדים בעולם האמנות הרחב, מהאמנות המודרנית ועד האמנות העכשווית ביותר.
אז תרשו לי להיות בוטה, אבל אמנים הם יצורים של "נוחיות" – הם אוהבים שהמוזות באות אליהם, מציירים טבע דומם כי יש פירות בבית ומחפשים את הנוף האידיאלי דרך החלון.
במאמר זה אני רוצה להתייחס לנושא יומיומי שחוזר ועולה ביצירות האמנות המודרנית והעכשווית – השירותים.
(לדואגים – לא נשוחח על פעילויות גופניות כאלו או אחרות, אם כי גם אלו נפוצות בדוגמאות רבות, כמו ביצירותיהם של פיירו מנזוני, וים דלוויי וכריס אופלי.)
בית השימוש הראשון באמנות המודרנית
הכל מתחיל עם אחת היצירות ששינתה את פני האמנות המודרנית – מזרקה (1917) של מרסל דושאן. משתנת חרסינה "רדי-מייד" (אמנות מחפצים המיוצרים באופן תעשייתי) שהאמן רכש, חתם בשם בדוי "R. Mutt" והגיש לוועדה של "אגודת האמנים העצמאיים" בניו יורק (שדושאן היה ממקימיה) לכבוד התערוכה הראשונה של האגודה, שעל פי חוקתה מחויבת לקבל כל יצירה של חבר באגודה. כאשר מזרקה נדחתה על ידי חברי הדירקטוריון הנוכחים דושאן התפטר במחאה על הצנזורה ובסופו של דבר היצירה הוצגה בתערוכה (אם כי הוחבאה מאחורי מחיצה).
פריצת גבולות וחצייתן הוא יסוד משמעותי באמנות, מזרקה של דושאן הגדירה מחדש את כללי המשחק. מזרקה מתייחסת לפן היומיומי של אובייקט "משמים" העשוי מחרסינה לבנה, שנמצא בכל מקום ציבורי ואנחנו הם אלה שמוצאים את המשמעות שבו. יש מי שראו בהצבת מזרקה גסות רוח או מעשה ליצנות ריק מתוכן, לעומתם היו שראו ביצירה הצבה מאתגרת החוקרת את גבולות היצירה האמנותית. דושאן הצליח לערער את נקודת המבט שלנו. עד היום היצירה נחשבת לאחת מעמודי התווך של האמנות המודרנית והעכשווית.
אם אתם מעוניינים לראות את היצירה במו עיניכם, רפרודוקציה משנות ה60 מוצגת (לפחות בזמן כתיבת הכתבה) באוסף מוזיאון ישראל.
האובייקט כמוזה
בעקבות מזרקה, האסלה כיצירה החלה להופיע בעולם האמנות. כך למשל ביצירתו של האמן השוודי-אמריקאי קלאס אולדנבורג אסלה רכה (1966). אולדנבורג אחד מהאמנים המובילים בפופ האמריקאי וחלוץ ביצירות הסביבתיות והמיצב. את יצירתו ליבת תפוח ניתן לראות במוזיאון ישראל (מידד לנדוי צייר את הפסל באחד מציוריו ממוזיאון ישראל).
בשנות ה-60 החל אולדנברג לייצר פסלים שלהם קרא "פיסול רך", סדרה של חפצים שגרתיים (כגון אוכל, רהיטים, אלקטרוניקה וכו') בדרכים לא שגרתיות ומופשטות, הגדלת ממדים מוגזמת, שימוש בחומרים שלא מזוהים עם מקור האובייקט כמו בד או פלסטיק ויניל, צבעים עזים וייצוג האובייקט בצורה גרוטסקית ואף נוזלת, כאילו החפץ התרוקן מחומר. אולדנבורג חקר ביצירתו את הכוח הטמון בחפצי היום יום, השתמש בהכרות המיידית שלנו איתם והפך אותם לדבר חדש ומרענן.
כך ביצירה אסלה רכה, אולדנבורג לוקח את האסלה ומותח את גבולות הדימוי לכדי הפשטה. הפורצלן העדין מתחלף בחומר התעשייתי ויניל. המושב המורם, ומיכל המים שנמשך למטה חושפים את המים בתוכם שבאופן לא טבעי עומדים במקומם כאילו הזמן עצר והם לא נוזלים החוצה. הצורה הרופסת של הפסל מזכירה את הגוף האנושי כאשר הוא מזדקן, ומעלה שאלות על זמן ואקולוגיה.
אולדנבורג נהג להגיד "הרגיל לא חייב להיות משעמם", וזאת ניתן לראות בפיסול שלו בבירור.
שימוש בהומור ניכר ביצירות שדיברנו עליהם עד כה ואמן עכשווי שהומור וציניות מגדירים את יצירתו הוא מאוריציו קטלאן. קטלאן האיטלקי ידוע בעולם האמנות בפסליו הקונספטואליים וההומוריסטיים, ב1997 הוא הציג בביתן האיטלקי בביאנלה בוונציה אלפיים יונים מפוחלצות שעמדו בגובה רב על צינורות האוורור וקורות הגג של הביתן. הדימוי הראשון שהתגלה למבקרים הייתה לשלשת יונים המכתימה את רצפת הביתן ואת שלל היצירות המוצגות בו, לכשהרימו את הראש ראו את אלפי היונים היושבות מעליהם.
אך קטלאן התפרסם לקהל הרחב כאשר הדביק בננה (אמיתית!) עם נייר דבק לקיר ביריד האמנות ארט באזל מיאמי ב2019, אותה הוא כינה קומיקאי, ולימים היצירה תימכר במכירה פומבית בכ6 מיליון דולר. ממש כמו מזרקה של דושאן, קטלאן וקומיקאי פרצו את גבולות ההגדרה של האמנות ויצרו שיח רב על כך בעולם האמנות בפרט אך גם בעולם כולו.
ב2016 הציב קטלאן במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק את אמריקה, אסלה יצוקה מזהב טהור! האסלה לא הייתה רק פסל, אלא שהיה ניתן להשתמש בה, ואורחי המוזיאון עמדו בתור כדי "לבקר" אותה. היצירה ניתנה לפרשנויות רבות, למשל המכנה המשותף של כל בני האדם, בין אם הם העשירים או העניים ביותר לבקר בשירותים, בייחוד בעולם שהמאזן בין עושר ועוני באוכלוסייה גדל ותופס מקום רב בשיח הציבורי, כך תיאר קטלאן את הפסל: "אמנות של אחוז אחד בשביל התשעים ותשעה אחוזים". או שמא על עולם האמנות, וה"צורך" באמנות, תהליך היצירה והתוצר הם הכרחיים לאמנים כמו כל הכרח טבעי אחר, וגם לחברה הרחבה שחייבת תרבות כדי לייצר זהות אמיתי.
ב2016 כשהוצבה אמריקה, נבחר דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב, וזה הזמין את ההשוואה בין אסלת זהב והנשיא האמריקאי הנכנס. הגוגנהיים הציע לבית הלבן להשאיל את היצירה לטווח ארוך במקום ציור של ואן גוך שהבית הלבן ביקש להשאיל (לדרישתו של טראמפ שיהיה לו ציור של ואן גוך במגורי הנשיא).
קטלאן לא בוחל באמצעים בכדי להעביר את המסר. המסר עבר ואמריקה נרכשה במכירה פומבית בכ12 מיליון דולר.
השירותים כחלל אמנות
קוואקוואה היא עיירת כורים קטנה בצפון ניו זילנד שמונה כ-1,500 איש, ודווקא שם נמצאים שירותים מרהיבים שיצר האמן והאדריכל האוסטרי פרידנסרייך הונדרוואסר. האמן התמקם בעיירה ב1975 וחי בה עד מותו בשנת 2000. שנה לפני כן (1999) נפתחו השירותים שעיצב ותכנן. במקור המקום היה בלוק שירותים ציבוריים עשוי בטון, אך בני המקום פנו להונדטוואסר האגדי, שהיה כבר שכנם, שיהפוך את השירותים המשמימים לאתר חשוב ונקודת ציון בניו זילנד.
לא רק השירותים היו ציבוריים, אלא הפרויקט עצמו היה כזה. אמנם הונדרטוואסר עיצב ותכנן אותו, אך כל יושבי העיירה השתתפו במלאכה – הבנאים, הקבלנים ואפילו החומרים היו מקומיים, לבנים שנלקחו ממבנה ישן של בנק, וויטראז' העשוי מבקבוקי זכוכית ממוחזרים. המבנה מתאפיין בסגנון הפסיפס הצבעוני והקלאסי של הונדרטוואסר כולל גג עליו שתולים שלל עצים ושיחים מקומיים שהופכים את המבנה להיות חלק בלתי נפרד מהסביבה אף בפן האקולוגי.
מאז פתיחתם התפרסמו השירותים, ולמרות שהם מבנה שימושי, רבבות מבקרים מגיעים לראות את השירותים שהיו פרי מוחו של המאסטר הונדרטוואסר, כמו מוזיאון.
דו הו סו (דרום קוריאה, 1962) הוא אמן של זיכרון; הוא נודע בעיקר ביצירותיו הארכיטקטוניות, במיוחד בהצבות גדולות ממדים של חללי מגורים, בתים וחדרים, העשויים מבדים דקיקים – כמעט רשתות, התפורים אחד בשני ומחוזקים עם חוטי ברזל, איתם הוא יוצר פרטים מיניאטוריים ומדויקים. דרך טכניקות אלו ואחרות דו הו סו יוצר "תמונות זיכרון" של חללים מחייו, ובכך צורב אותם לא רק בזיכרונו, אלא גם בזיכרונותינו, כחפץ פיזי אובייקטיבי.
ביצירתו חדר שירותים, רחוב 22 מערב 348, דירה A, ניו יורק, ניו יורק 10011 משחזר סו את חדר השירותים בדירתו הניו יורקית. לאחר שמדד בקפדנות את החלל וכל פרט בו – ממתגי האור ועד צירי הדלת, סו יוצר את החדר מחדש מבד ניילון כחול ושקוף למחצה. רמת הדיוק והפרטים הופכת את המפגש עם היצירה לפאטה מורגנה, החומר הכמעט שקוף גורם לתחושה סוריאליסטית, חצי מציאות חצי דמיון. הבחירה בשירותים מגשרת בין הזיכרון של סו לזיכרון הקולקטיבי של כולנו, ומאפשרת לנו לראות את החדר הגנרי כחלל מוכר ואישי.
המשתנות במוזיאון תל אביב
בחזרה לציור של לנדוי – ממבט ראשון ניכרות האיכויות הציוריות של היצירה, ההשתקפות של רצפות הקרמיקה, הקומפוזיציה והקווים שמושכים את העין למרכז הציור, כמו גם הניגודיות הצבעונית בין הצבע הזהוב של הקיר והרצפה למול הלבן של המשתנות והקיר הנגדי. כל אלו משרתים את הרעיון המרכזי של סדרת המוזיאונים – התמיהה של לנדוי האם יש לו מקום בהיכלי התרבות הלאומיים, והמוזיאונים לאמנות. לנדוי מצייר מהחוץ פנימה, מנקודת מבט מציצנית ומרוחקת. לרוב החללים ריקים מאדם, פרט לשומר או צלילותיהם של מבקרים מרוחקים. מידד אף מאתגר את המושג של היכל התרבות – "אפילו המלכה של אנגליה הולכת לשירותים", ומכניס לסדרת הציורים שבה הוא חוקר חללים מוזיאליים ונכסי צאן ברזל תרבותיים את משתנות המוזיאון.
כששאלתי את מידד מדוע דווקא המשתנות, כך הוא הגיב וענה: "ישר עלה לי עניין המשתנה של דושאן שהביא משתנה אחת. פה חשבתי שאפשר גם להביא 4 משתנות.", לנדוי שואל אם אפשר להכניס משתנה למוזיאון, האם אפשר להכניס ציור של משתנות, גם אם אני ציירתי אותו?
בציורו זה של לנדוי אפשר לראות את הביקורת החברתית והעוקץ על הממסד, ההומור, המחקר בחללים יום-יומיים והניסיון לאתגר את הצופה. הוא מצליח לצמצם את ההיסטוריה הנרחבת שעל הנושא לציור אחד, שמעמיק ומחבר אותו באופן מדויק לסגנון הייחודי שלו.
-
תצוגה מהירה
מוזיאון תל אביב (מזרקות)
מידד משה לנדוי