ארבעה אמנים ישראלים מפריז

תערוכת עבר

9.9.2004 - 14.11.2004

בתערוכה הנוכחית בגלריה אנגל מוצגים ארבעה אמנים ישראלים הפעילים בפריז, אחד המרכזים החשובים בעולם האמנות. הם נסעו לפריז כדי לחקור עולמות אחרים, אך נותרו ישראלים. "העיר הגדולה" היא מקום המאפשר נקודת מבט הוליסטית יותר, המספקת קרקע טובה לבחינה רצינית ומעמיקה של מעשה היצירה האמנותית והזדמנות לביקורת ותערוכות בקנה מידה שונה כל כך מהנורמות של מדינתנו הקטנטנה.

ההתפתחות האמנותית של ארבעת האמנים התרחשה בישראל, אך בשלב מסוים כל אחד בחר לנסוע לפריז ולהמשיך להתפתח בה. התערוכה הנוכחית מאפשרת לציבור הישראלי לראות את יצירותיהם האחרונות, חשיפה מחודשת כדי לאפשר לנו לחדש את ההיכרות איתם ולשמור על קשר, החשוב כל כך לכל אחד מהאמנים.

כבר בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 חש מרדכי מורה שהשיג את כל מה שיכול היה מבחינת הצגת תערוכות בגלריות ובמוזיאונים בישראל. בעבודה במדיומים של תחריט, רישום וציור, הכמיהה העמוקה של מורה להתעמק באמנות על כל הווריאציות שלה הובילה אותו לפריז, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם וונציה. הוא התקבל בחום, וספרים נכתבו על חייו ויצירתו.

בתערוכה הנוכחית מוצגות שתי עבודות מרכזיות "מצעד השלום" טריפטיכון רחב היקף, המתאר אירועים היסטוריים של העם היהודי ואירועים אחרונים בישראל. הוא מראה את הטרור האסלאמי בישראל ובעולם, עם התגובה הישראלית למצב העניינים הכואב הזה. יחד עם העבודה הזו ישנו "דיוקן עצמי" מופנם יותר. האמן אוחז בפלטה, בעודו מביט ב"מצעד השלום". הצירוף בתערוכה של שתי העבודות הוא הצהרת האמן של "כן, יש לי זכות להתנגד ל'מצב' – גם אם אני גר בחו"ל".

מורנו פינקס נחשב לגאון אמנותי מוקדם וזכה בפרס הראשון בביאנלה לאמנים צעירים, ובמענק לימודים להשתתף ב-Beaux Arts, פריז. לאחר שסיים את לימודיו, הכניסה אותו הגלריה המובילה בפריז לאמנות מודרנית של אותה תקופה, גלרי קטיה גרנוף, ואחריה תערוכות ב מילאנו, טייוואן, המוזיאון הלאומי לצרפת, גלריות בניו יורק ועוד עשרות. מורנו הוא כיום חבר במושבעים חשובים לאמנות בצרפת, כגון "סלון ד'אוטומן". מורנו הוא בין אלה שפועלים קשה להחיות את התערוכה החשובה הזו, שהייתה המקום הראשון להצגת האימפרסיוניסטים והאקספרסיוניסטים בתחילת המאה הקודמת. מורנו מזמין אמנים מרחבי העולם להציג בסלון, כולל אמנים ישראלים.
עבודותיו של מורנו שהוצגו בגלריה אנגל נוצרו במהלך השנה האחרונה: סצנות קרקס, תמונות מדמיונו היצרני של האמן, אקרובטים, מאלפי בעלי חיים, רוכבי סוסים ובולעי להבות, דימויים שנשאבו מעולם צבעוני, עשיר ולעתים אף עקוב מדם. יצירותיו אינן מוכרות בארץ, אך דמיונו לוקח אותו לישראל, ובאמצע המוני סצינות ההמון נוכל להציץ בדגלי ישראל ב ידי המתבוננים מהצד, סמל לכמיהתו של האמן לארצו האהובה, למרות שהוא חי פיזית בחוץ לארץ.

נילי פינקס מייצרת חלקי חימר ייחודיים. היא הציגה רבות במוזיאונים ובגלריות באירופה ובארה"ב, כולל מרכז פומפידו בפריז ומוזיאון דה דול.
עולם הדימויים של נילי פינקס מורכב מדמויות מאגדות וסיפורים שהיא ממציאה, וגורמים לצופה לחייך בהפתעה. בסצנת המספרה, גבר יושב על כיסא הספר בזמן שראשו של גבר אחר מתגלגל על הרצפה. האם זה הראש של הספר או הלקוח הקודם שהתגלח קרוב מדי? ביצירה אחרת, "המיטה" אנו רואים שני אנשים במיטה עם ברווז ביניהם. האם הברווז סמל למאהב או שמא הנוצות הרכות סמל לאהבתו הגדולה של הבעל? ה-"Equestrienne" היא אישה רוכבת על גבר, שמותירה את הצופה לתהות האם זהו תיאור של מערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית או תיאור של שנאה יוקדת מביאה את הגבר לטבח.

ריצ'רד בילן עלה לישראל מפולין. לבדו בעולם בגיל 21, הוא נאלץ להתמודד עם הקליטה בארצו החדשה. לאחר סיום שירותו הצבאי למד בילן באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. הוא אמן רגיש, משתנה מקיצוניות אחת לאחרת, מצייר, מצייר וחורט. ריצ'רד בילן הציג תערוכות רבות, וזכה במענק לימודים מממשלת צרפת ללימודי אמנות, ובכך מצא את עצמו בין ישראל לפריז. הוא עובד בדירה קטנה, מצייר שמנים של ערבים בחייו, החל מציורים אישיים מאוד "ישר מהבטן", לתיאור מכאובי היצירה של בחור שמסתובב ברחובות העיר ועד ליצירת איורים.

בתערוכה הנוכחית מחליף לפתע בילן את כאבו בחגיגה של צורות, דמויות וצבעים הצועדים במצעדי דגלים ואקרובטים במעין גלגול של חיתוכי העץ המוקדמים שלו בצבע. אנו יכולים להבחין בים ושמים כחולים ביצירותיו, ולזהות את נווה צדק ונתניה. לפתע ניכרים הצבע והגוון הישראלי, וכך גם הכמיהה לאור המקומי, לשמש ולאיזון הקומפוזיציה.

***

רביעיית אמנים זו מעידה בגאווה על מוצאם הישראלי, לא משנה היכן הם מתגוררים או מציגים את עבודתם. לפיכך, גם כאן בישראל עליהם להרים את דגל התקווה ולהכריז "הנה אנחנו עומדים". ואכן, הם הגיעו לכאן למולדתם כדי להציג את יצירותיהם ולהפגין את נוכחותם. חבל אם ישראל תהיה המדינה היחידה שבה לא ידועים שמותיהם ועבודתם.

גבריאל אנגל