טובי כהן – פרוייקט אברהם
תערוכת עבר
29.03.2012 - 15.06.2012
מאמר ע"י גבריאל אנגל
בשנת 1858 כתב הטיימס הלונדוני על צילומי הנוף של האמן פרנסיס פרית' בפלשתינה כי: "הם סוחפים אותנו הרבה מעבר למה שהצייר המחונן ביותר מסוגל לשחזר במכחולו".[1] פרית', כמו צלמים בריטים רבים בסוף המאה התשע-עשרה, הגיע לביקור בארץ ישראל ותיעד את נופיה במצלמתו. הקסם המזרחי והחושני של נופי הארץ קסם לצלמים אלו, אשר הזינו בצילומיהם את התפישה התנ"כית של ארץ ישראל.
בדומה לפרית', גם טובי כהן הוא מעין הרפתקן בריטי שמתבונן בעיניים רומנטיות על נופיה הבראשיתיים של ישראל. כהן נולד בלונדון וכבר בגיל צעיר דרכו הייתה סלולה כצלם ידוענים. נקודת מפנה בחייו הייתה בשנת 2007, כאשר הגיע לביקור בישראל, הוא החליט לזנוח את החיים הנוצצים של עולם הסלבריטאות, להשתקע בישראל ולהקדיש את חייו לצילום. במשך חמש השנים האחרונות תר כהן את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה, פוגש אנשים ומתעד אותם בסביבתם הטבעית או בסביבה שייעד להם. כמעין עולה רגל, חוקר כהן את שורשי תרבותו ויהדותו, תוך כדי חיפוש מתמיד אחר שפה חזותית ייחודית.
האסתטיקה של כהן היא הכלאה יוצאת דופן בין העכשווי לקלאסי – מצד אחד, כהן יונק השראה מטכניקות צילום שאופייניות לאמנות העכשווית, כגון צילומי "הסנאפשוט", וצילום בפעולה, הדורש מיומנויות גבוהות בכדי לתפוס את אובייקט הצילום תוך כדי תנועה. בכישרון רב משכיל כהן לתפוס רגעים קסומים בעדשת מצלמתו בתנועות צמצם הנע 180 מעלות וחוזר חלילה.
כהן הוא צלם של מצבים משתנים. הוא מביים סצנות מושקעות שעומדות מאחוריהן הפקה שהיא מלאכת מחשבת, כשבסופו של דבר, התוצר הסופי הוא עבודות צילום עצומות ממדים. מצד שני, יצירתו של כהן נטועה במסורות ציור קלאסיות, כשהוא שואב השראה מציירים כמו רמברנדט, גוסטב דורה, מאוריצי גוטליב וג'יימס טיסו.
ההכלאה בין העכשווי לקלאסי ניכרה היטב בסדרת העבודות הקודמות של כהן, בה ביקש למצוא קווים לדמותו של היהודי האדוק החדש, זה הדבק באמונה ובבניין הארץ, המתבודד בתפילתו ביערות, רועה את צאנו ומגדל בכוחות עצמו את גידולי הבסיס. את נשואי צילומיו, שלימים הפכו לחבריו הקרובים, לכד כהן בתנועה, תוך כדי רחיפה באוויר, כאילו היו מקפצים בתפילתם ומנסים לגעת בשמיים.
בעבודות צילום אלה מהדהדת מסורת הציור הרומנטית של המאה השמונה עשרה, אשר ביקשה למצוא בטבע את התגלותו של האל. אפשר, לדוגמה, לראות את השפעת יצירתו המפורסמת של קספר דויד פרידריך, נזיר מול הים על עבודתו של כהן. פרידריך נהג ליצור ציורים בפורמטים גדולים, שתיארו דמות אנושית קטנה אל מול איתני הטבע העצומים. בציורים אלו ביקש פרידריך לעורר תחושות של יראת קודש ורלגיוזיות. אפשר להשוות בין הציור של פרידריך לעבודות האחרונות של כהן (למשל, זריחה מעל גבולות רומניה, המתארות את "היהודי המעופף". בניגוד ליצירתו הקודרת של פרידריך, המתארת את האדם הדתי כאילו הוא נבלע בתוך הנוף, בתוך תחושות של יראה ופחד, דמויותיו של כהן חוגגות את האלוהות המתגלה בטבע.
בתערוכה הנוכחית של כהן בגלריה אנגל הוא מציג את פרויקט אברהם עליו עבד במשך שלוש שנים. הפרויקט החל במסע שנמשך שנה וחצי לשם איתור מיקום המתאים לסצנה של אברהם ושלושת המלאכים (בראשית, פרק י"ח). בסופו של דבר, נבחר עץ השיטה העתיק בנחל דימונה. התהליך המורכב של בחירת מיקום הסצינה מעיד על חשיבות הדיאלוג שיוצר כהן בין זמן ומקום, כשהוא מעמת בין ישן לחדש, בין מקומיות ארצישראלית למסורת היהודית. זהו ביטוי רומנטי של שייכות לארץ ישראל.
בתערוכה מוצגים שלושה צילומים פנורמיים גדולי מימדים, המתארים את סיפור אברהם אבינו תוך כדי התכתבות עם הסיפור המקראי והמסורת הציורית שתיארה את הסיפור.
סיפור אברהם, בעצם הווייתו, מקיים את המעלה הראשונה של היהדות "ואהבת לרעך כמוך". אברהם, אבי האומה, איננו מנהיג יהודי כדויד וכשלמה. הוא נולד למשפחה של עובדי תרפים וצלמים פאגאניים ולמעשה מרד כנגד האמונה המקובלת כאשר יצא לעצמאות דתית מונותיאיסטית.
בסיפור אברהם ושלושת המלאכים מושם דגש רב על האנושיות והגדולה של האב הגדול. לפי המדרש, האל נגלה אל אברהם וברחמו עליו "מוציא חמה מנרתיקה" כדי שחום היום ירחיק מסביבת מגוריו אורחים רצויים ולא רצויים, שודדים וליסטים, שכן היה עליו להחלים לאחר ברית המילה שעבר. בעודו יושב בפתח אוהלו כחום היום, מגיעים שלושה עוברי אורח מסתוריים. אברהם המבוהל ניגש אליהם בריצה, על אף מצבו הרעוע. בתחילה, אברהם חושד בכוונותיהם, שכן הוא למוד קרבות עם תושבי הסביבה על מים ומקנה. כאשר מתחוור לאברהם כי אין מדובר בסכנה, הוא משתחווה אל האורחים ומזמינם למאהל. הוא מיד שוטף את רגליהם במים, כמנהג עמי האזור באותה תקופה, ולאחר מכן פורש בפניהם את כל טוב המאהל אשר יש בידו לתת. צילום דיוקנו של אברהם על ידי כהן מתמקד במחווה זו, תנועת הנתינה אשר מייחדת את אברהם בסיפור המקראי.
בעבודה הפנורמית הראשונה בתערוכה, אוהל אברהם, בנה כהן סצנה מבוימת המתארת את מחוות שטיפת רגליו של המלאך מיכאל, תוך שימת דגש על החסד האנושי הכרוך בפעולה זו. כהן מתמקד בבניית הסצנה כפי שהיא מופיעה בכתובים ומתאר את יושבי המדבר בני תקופת התנ"ך. בעבודה זו יושבים המלאכים כפי שמסופר בסיפורי המיתולוגיה היהודיים ובתפילות המבוססות עליהם (כך למשל, "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל, ומעלי שכינת האל" – מתוך תפילתשמע על המיטה).
שתי דמויות חשובות נוספות מופיעות בצילום: שרה הנחבאת באוהל ופניה מציצות קמעה בשומעה על לידת בנה המתקרב, וישמעאל בן השלוש עשרה, גם הוא כואב ודואב מברית המילה, מביט על המחזה מהצד במחווה המרמזת על השוני והזרות של הבן, שיגיעו לשיאן בהמשך הסיפור. אור השמש הפורץ מבעד לצמרת השיטה מחבר בין כל הדמויות בעבודת הצילום. הן מאוגדות תחת אור אחד, האור האלוהי, אשר ממחיש את הרעיון "מעליי שכינתאל", ומבטאת את סגירת מעגל הסיפור דרך עדשת מצלמתו של כהן.
עבודה נוספת המוצגת בתערוכה היא גרסה ליצירתו של ג'יימס טיסו, אברהם ושלושת המלאכים (1897). בסצנה זו אברהם שרוע על הארץ במחוות תחינה או זעקה. פניו נסתרים, ואילו פני המלאכים גלויים. בציורו של טיסו יש משום התרסה כלפי הסיפור המקראי, שכן בציירו את המלאכים גלויי פנים מאניש טיסו את מהות המלאך ומציירו כלובש צורה, אך בעוד שאצל טיסו הדמויות מפיצות אור על ידי שקיפותן ולובן בגדיהן, כהן מציג דמויות כהות עור ומזוקנות, כאומר האלוהי נמצא בכל אחד מאיתנו ולמול פנינו, עלינו רק להישיר מבט ולראות.
העבודה הפנורמית השלישית המוצגת בתערוכה מתארת את הפסוק המקראי "וילכו סדומה" (בראשית, י"ח, כ"ב). בעבודה זו, אברהם מלווה את המלאכים לדרכם ולמשימותיהם השונות – מי להרס ומי לחסד. לפי המדרש, רק גבריאל ורפאל יצאו לסדום ואילו מיכאל עלה השמיימה, אך אברהם אינו חדל מתחינותיו להצלת סדום. עבודה זו מתכתבת עם יצירתו המפורסמת של גוסטב דורה, אברהם ושלושת המלאכים (1860). אצל דורה, המלאכים בולטים בצחות עורם על הרקע הכהה ומקרינים מאורם על אברהם סתור הפנים היושב תחתם. כהן מתאר את אברהם יושב על האדמה, מבקש להתמקח על הצלת סדום, בעוד המלאכים יוצאים לדרכי ההרס. רפאל אשר סיים את משימתו חוזר למעופו השמיימה. בעוד אצל דורה, תעופת המלאכים באה לידי ביטוי בתחושת ריחוף קלילה העוברת דרך קפלי בגדיהם, כהן בוחר לתאר את תעופת המלאכים באופן יותר מוחשי, כשהם ממש נישאים באוויר. תיאור התעופה הוא אך טבעי לכהן, אשר ממשיך בזאת את סדרת מלאכים ושרפים הקודמת שלו.
בהמשך לעבודה זו, בעבודה הרביעית בתערוכה, מלאכים, מתוארים שלושת המלאכים בתעופה על רקע שחור אינסופי. הדמויות בצילום זה מעופפות באוויר כחלק מתפיסת עולמו הצילומית של כהן. לצורך צילום סצנות אלו שכר כהן את אוהל "קרקס פלורנטין" וצילם את הדמויות קופצות באוויר מעל טרמפולינת ענק.
לצד שלושת הצילומים הפנורמיים הגדולים, מוצגת קבוצת דיוקנאות של המשתתפים בפרויקט. יש בצילומי הפורטרטים ניסיון להדגיש את האנושיות של כל דמות בסיפור, כמעין כתוביות בסוף כל סרט, המציגות את השחקנים השונים שהשתתפו בו. בצילומים אלו מציג כהן את עמדתו האישית כלפי הסיפור, כשהוא מאניש את הדמויות המיתיות הללו בניסיון לעמת את הצופה עם האנושיות הנמצאת בכל אחת מהן.
[1] כפי שמצוטט ב"האמן פרנסיס פירת' ", רבעון ירושלים, קובץ לא מצוארך, עמ' 56
