ריצ'רד בילן – שחור/לבן

לכאורה, אף אחת מן התכונות הללו אינה נוכחת בציורים החדשים, המינימליסטים והנקיים כל-כך. כולם מצוירים בנגיעות מעטות של צבע שחור על בדים לבנים גדולי ממדים ועל ניירות אורז עדינים. הם אינם חומריים, חרוצים ושרוטים, שום ארכיאולוגיה אינה ניכרת בפני השטח שלהם, וגם אם הם מתייחסים למסורת חיתוכי העץ הרוויה באקספרסיביות, אין בהם כל מחוות אקספרסיביות רוויות. לכאורה אין גם כל התרחשויות בתמונות, אין ברובן דינמיקה חברתית או נראטיב, התייחסות למקום ספציפי או כללי. מלבד הדמויות המתוארות בתמציתיות אין כל סימן על הבד, שנותר לבן. זה אפילו לא חלל אלא ריק – ריק שהדמויות צפות בתוכו, ובעצם לא צפות או מרחפות אלא תלושות. חיתוך העץ המודפס מותיר באזוריו הלבנים או השחורים את עקבות החומר – את הצבע או שאריותיו היוצרות טקסטורה ורקע דמיוני. בציורים אלו, לעומת זאת, אפילו שאריות אינן מופיעות, ולכן גם אם מורגשת בהם השפעת שפת חיתוכי העץ בציורים, זו השפעה שהופשטה ממאפייניה.

גרוטסקה היא מושג הולם לתיאור העבודות הללו. לא גרוטסקה במובן העכשווי והאופנתי, השואב חיים מתיאורים מורבידיים (למשל בתערוכת הגוויות "עולמות הגוף", הנודדת בשנים האחרונות ברחבי העולם ואף הוצגה לא מזמן במוזיאון המדע בחיפה), אלא גרוסטקה במובנה ההפוך – חרדה קיומית הבאה לידי ביטוי במחוות קומיות וביזאריות. דימויי זוועה ואימה ידועים מתולדות האמנות כצעקה של מונק הגרניקה של פיקאסו ודיוקן האפיפיור של פרנסיס בייקון, משדרים פאתוס שכמו מרוקן את האימה מציוריו של בילן, אולם תיאור כזה מותיר את האימה לחסדי הרצינות התהומית, ומתעלם מכוחה של אימה המגולמת בפארודיה האירונית. האימה, הגרוטסקה והחרדה בהחלט נוכחות בעבודותיו של בילן, אולם הן מתוארות בדמויות שלומיאליות למראה ולפעמים אף מחוייכות. אדם מרחף בחלל הלבן, פיו הפעור פורם את גבולות שפתיו ובידו ספק מצנח וספק מטריה שבורה; בציור אחר עומד חברו על סקייטבורד במה שנראה כספק החלקה וספק התחלקות; חיילים בעלי פרופורציות משונות, פנים נוזליים וחיות דמיוניות. דמות גרומה מחליקה על מסילה שמובילה משומקום אחד לשומקום אחר; זוג דמויות שנלכדו בזוג אופניים וכמעט הפכו לחלק בלתי נפרד מן המכונה; לוליין-ליצן שרגלו האחת צועדת לכיוון אחד בעוד השנייה פונה לכיוון השני; כולם נציגים של דיסאוריינטציה קומית שסופה קיפאון טראגי. דמויות אלו ואחרות המופיעות בציורים, נראות כשילוב בין החייל האמיץ יוזף שוויק והנווד של צ'ארלי צ'אפלין, על השלומיאליות המדוייקת להחריד שלהם, על המגושמות הלוליינית ועל הכסילות הגאונית שמאפיינת את התנהלותם בעולם המודרני ואי התאמתם אליו.

מעניין להתבונן בסדרת הציורים הללו כמכלול. התבוננות בסדרת העבודות כולה מחזקת את תחושת הפארודיה הגרוטסקית העולה מכל אחד ואחד מהם. ציור שעשוי היה להתפרש כעבודה טיפוסית שנוצרה ברוח הזוועות שהתרחשו באירופה במלחמת העולם השנייה – על כל המטען המסמא הכרוך בפרשנות לעבודה שיצר אמן שנולד עם תום המלחמה להורים ניצולי שואה ובילה את ילדותו בכפר צועני – נחלץ מן ההגדרה הכובלת באמצעות הגרוטסקה ההומוריסטית והמזוויעה לא פחות שמאפיינת ציורים אחרים. האירוניה נוכחת בציורים אלו, כשבשפה קומית וקלילה הם מעבירים תכנים טעונים וכבדים. הטרגדיה בציורים אלו באה לידי ביטוי במעין תיאטרון אבסורד. התכסותו בשכבת אירוניה והומור הופכת אותו לטראגי לא פחות מן הטרגדיה המוצהרת בגלוי.