משה אל-נתן – חלומות שלום ונבואות מלחמה

תערוכת עבר

22.03.2016 - 17.06.2016

מאז ומתמיד נמשכתי אל הערפל המסתלסל של הלא-נודע. אל חיים מחוץ לגבולות הזמן והחלל שלנו, במקום שבו המיתולוגיה נגמרת וההיסטוריה מתחילה. תמיד שאלתי, האם מעבר למסך הלבד השחור של במת חיינו ישנם אחורי קלעים, מלאים בשחקנים ואנשי במה? אך עם כל הרצון להבין ולקבל את המסתורין בחיינו, גדלתי לתוך עולם סקפטי שמחייב ודאות מתמדת. וכך נשארתי עד היום, בין הפטיש לסדן, בין אמונה גדולה לצורך בעֵדות. משה אל-נתן (חודאדאד הוא שמו הפרסי; אל-נתן הוא תרגום ישיר של שם זה) הוא איש של אמונה שלמה ואמיתית. במבט אחד בציוריו ניתן להבחין באמונה זו משתקפת מכל היבט. אמונה בסגנון ציורו – ה"פשוט-מורכב" והצבעוני. אמונה בדעותיו הפוליטיות – המדגישות את חשיבות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ולאחר הקמת המדינה, חשיבות שימור עוצמתה למול אויביה. אך יותר מכול, אמונה בעתיד נסתר הגלוי לאמן בלבד. אמונה זאת באה לידי ביטוי בשלל דימויים שנחשבו, כאז כן עתה, מחוץ להגיון הבריא. לעתים היו אלה חלליות היוצאות מן האטמוספירה ונכנסות אליה כנוסעות על מין כביש בחלל בלתי נראה; לעתים, נופי אסון וטבח מלאים פטריות אטומיות המבצבצות אחרי גשם המלחמה.

אל-נתן נולד בפרס בשנת 1904. עד מהרה עברה משפחתו להודו, שם הוא שימש כשוליה של צייר רחוב בשם דיהאראם ועסק לראשונה באמנות. במשך השנים יצא אל-נתן למסעות בכל רחבי אסיה, עד שמצא לו בית, בשנת 1937, בעיר אחת זהובה ושמה ירושלים. 33 השנים הראשונות של חייו חשובות מאוד, אם כי אניגמטיות, בהבנה שלנו את אל-נתן. אפשר להסיק שמסעותיו הרחיבו את אופקיו ונתנו דרור לדמיונו. הפגישה עם מגוון רחב של תרבויות (מזרחיות ברובן) סיפקה רקע ל"פשטנות הנאיבית" הניכרת בציוריו.
ב"מסעדת" הפלאפל שלו ברחוב אגריפס בירושלים אל-נתן הציג לראשונה בפומבי את ציוריו: קירות המסעדה ורצפתה מלאו עשרות ציורי שמן על בד, קרטון ועץ. המסעדה המצליחה הקנתה לו את שמו החדש – "מלך הפלאפל".

מתחת לפני השטח ניסה אל-נתן בשנים אלה להצטרף לשורותיו של המסדר הסודי – הבונים החופשיים. זיקתו לקבוצה זו באה לידי ביטוי בעבודות רבות לכל אורך דרכו המקצועית. כך למשל, בציורו הבונים מרחפים מד-זווית, מחוגה, סמלים יהודיים ושפע חלליות מעל נוף פסטורלי, ויוצרים מין תחושת שקט, עתיד ורוד. אך ברקע ניתן להבחין בשלל פתחי מנהרות ומסילות המתפתלות לתוך ההר ומובילות אל מתחת לפני השטח, אל העבודה הסודית המתבצעת שם. למרות כל ניסיונותיו, נראה שלא התקבל ללשכה של הבונים החופשיים. איננו יודעים בוודאות מדוע (או אם באמת לא התקבל), אך ייתכן שהיה זה משום שדעותיו וחזונו לא עלו בקנה אחד עם דעות המסדר, או מכיוון שהיה נוהג לשפוך את רעיונות הקבוצה אל בד הציור. למקורביו סיפר שנדחה בשל מוצאו המזרחי. כך או כך, סמליהם של הבונים החופשיים חוזרים וצצים על בדיו, לפעמים בסתר ולפעמים בגלוי. אליהם מצטרפות עבודות רבות המציגות את המלחמות הסודיות בין אנשי האופל השחורים לאנשי האור הלבנים, ברוח אותה קבוצה.

לאחר כמה שנים עזב אל-נתן את מסעדתו והעביר אותה לידי משפחתו. הוא נטל עמו את ציוריו ופתח חנות קטנה, חנות סדקית ברחוב הנביאים, ששימשה לו כסטודיו וחלל תצוגה תמידי. שם המשיך לחקור את חלומותיו וחזיונותיו, עד לפטירתו בשנת 1969. התייחסותו של אל-נתן לציוריו ולאופן תלייתם הקדימה את זמנה. הוא היה בעל חזון בתפישתו, לפיה האמנות מגיעה מכל מקום ולכל מקום ומטרתה לפתוח אופקים חדשים לצופים בה, בין אם במוזיאון, בגלריה, בחנות סדקית או בפלאפלייה.

באפריל 1961 עולה אדולף אייכמן למשפט בגין פשעיו נגד העם היהודי והאנושות כולה. כמה חודשים לאחר מכן מצייר אל-נתן ציור שמן על קרטון, בו נראה אייכמן עומד על גרדום, חבל התלייה כרוך על צווארו, ואת החבל מחזיק ראש הממשלה דוד בן-גוריון. מתחת לגרדום בוערת אש; עשרות שלדים ושדים שולחים את ידיהם אל האיש המתועב וזוקפים אצבע מאשימה. עבודה זו צוירה חודשים לפני מתן פסק הדין, בו נקבע כי אייכמן ייתלה.

בכתבתו של יהודה האזרחי מ-1970, לקראת תערוכה בגלריה אנגל בירושלים (שנה לאחר מותו של אל-נתן), מסופר שאל-נתן תיאר בפני המחבר כיצד היה הולך עם הציור למשכן "בית העם" (שם נערך המשפט) ונעמד ליד הפתח. כאשר סנגורו של הנאשם, רוברט סרווציוס, היה עובר, אל-נתן היה מרים את הציור כלפיו, כמראה לו את עתידו של אייכמן. הייתכן שיצירותיו של אל-נתן אכן מרמזות על העתיד? האם נוכל להאמין שהוא ראה את הנסתר? בין אם נאמין בכך ובין אם לאו, בעבודה זו אנו עדים לביטוי החופשי שנתן לאמונותיו ולהצלחתו ביצירת דימוי נבואי, שהתברר בדיעבד כנבואת אמת.

התערוכה הנוכחית עוסקת בדמיונו הנרטיבי של אל-נתן. מוצגות בה עבודות שבהן הוא מנסה לספר לנו סיפור, לעתים בדיוני ולעתים כזה הניצב על הגבול שבין דמיון למציאות. זאת לעומת עבודות השואבות השראה מדמיונו האסטטי. כמובן אין אלה קטגוריות המוציאות זו את זו; הנרטיבי והאסתטי משתלבים בציוריו כמעט תמיד. אך בחלק מעבודותיו הדגש הוא על סיפור, שהתרחש בעבר או יתרחש בעתיד (ולעתים קרובות העבר והעתיד משמשים בערבוביה – איינשטיין, הרצל, בן-גוריון או משה ניצבים בקומפוזיציה אחת ליד רקטות חלל וכלי טייס עתידניים). הציורים הסיפוריים הללו מאירים באור ביקורתי את המציאות העכשווית, במקום שינסו לפרש או לפשט את המציאות על ידי ייצוגה הישיר.

ניקח לדוגמה שתי עבודות: עיר עתידנית וסוף עתידני. בשתיהן נראים נופי עיר, ובשתיהן שולטים גוני חום-כתום. הן צוירו על קרטון, וממדיהן זהים. ואף כי רק עבודה אחת מתוארת (עיר עתידנית מ-1955), אני נוטה להאמין ששתיהן צוירו באותה תקופה.
עירעתידנית מציגה נוף עירוני בשעת בוקר, חסר זהות או סממנים מקומיים מובהקים, עם עצים וצמחייה השופעים מכל עבר. במרכז העיר נראה מסלול נחיתה והמראה, על גביו שלל חלליות ומטוסים. בשמיים, לפני השמש העולה, כתריסר כלי טיס עתידניים שטים בחלל.
לעומת זאת, בעבודה השנייה – סוף עתידני – השמש איננה, כך גם העצים, הפלנטות והחלליות. העיר הרוסה לחלוטין. בצדו השמאלי של הציור מופיע רמז לאופן חורבנהּ – פטריית עשן ענקית מיתמרת ועולה. באופק להבות גדולות צרות על העיר, ובשמיים מטוס יחיד נמלט מהתופת.
כאשר אנו ניצבים אל מול זוג העבודות הללו, אנו קוראים אותן כמסר יחיד. אל-נתן כמו מתריע בפנינו: זו היא עירכם, ארצכם, זהו עולמכם, ואתם עומדים, כמדי יום ביומו, בפרשת דרכים. דרך אחת מובילה לחורבן, האחרת לשגשוג פרשת דרכים זו מקבלת משמעויות עמוקות יותר לנוכח התקופה שבה צוירו העבודות: ברקע מדינה צעירה שקמה בזיעת אפה ועל אפר אחיה, הניצבת כעת בפני החלטות ומכשולים לאינספור.
נבואה זו, כמו העולם עצמו, מגיעה בלי הוראות הפעלה.

אל-נתן מורה לנו למצוא את דרכנו באמונה שמעשינו טהורים. דרכו שלו היתה דרך התורה, והיא שפילסה את שביליו, לפחות בתקופתו בארץ. אך יותר מכול אני מאמין שהדריך אותנו ללכת בדרך ההגינות וההיגיון, בשביל הזהב. ובעזרת אמונה זאת, ניגע, כמוהו, בכוכבים.