בכתבתו של יהודה האזרחי מ-1970, לקראת תערוכה בגלריה אנגל בירושלים (שנה לאחר מותו של אל-נתן), מסופר שאל-נתן תיאר בפני המחבר כיצד היה הולך עם הציור למשכן "בית העם" (שם נערך המשפט) ונעמד ליד הפתח. כאשר סנגורו של הנאשם, רוברט סרווציוס, היה עובר, אל-נתן היה מרים את הציור כלפיו, כמראה לו את עתידו של אייכמן. הייתכן שיצירותיו של אל-נתן אכן מרמזות על העתיד? האם נוכל להאמין שהוא ראה את הנסתר? בין אם נאמין בכך ובין אם לאו, בעבודה זו אנו עדים לביטוי החופשי שנתן לאמונותיו ולהצלחתו ביצירת דימוי נבואי, שהתברר בדיעבד כנבואת אמת.
התערוכה הנוכחית עוסקת בדמיונו הנרטיבי של אל-נתן. מוצגות בה עבודות שבהן הוא מנסה לספר לנו סיפור, לעתים בדיוני ולעתים כזה הניצב על הגבול שבין דמיון למציאות. זאת לעומת עבודות השואבות השראה מדמיונו האסטטי. כמובן אין אלה קטגוריות המוציאות זו את זו; הנרטיבי והאסתטי משתלבים בציוריו כמעט תמיד. אך בחלק מעבודותיו הדגש הוא על סיפור, שהתרחש בעבר או יתרחש בעתיד (ולעתים קרובות העבר והעתיד משמשים בערבוביה – איינשטיין, הרצל, בן-גוריון או משה ניצבים בקומפוזיציה אחת ליד רקטות חלל וכלי טייס עתידניים). הציורים הסיפוריים הללו מאירים באור ביקורתי את המציאות העכשווית, במקום שינסו לפרש או לפשט את המציאות על ידי ייצוגה הישיר.
ניקח לדוגמה שתי עבודות: עיר עתידנית וסוף עתידני. בשתיהן נראים נופי עיר, ובשתיהן שולטים גוני חום-כתום. הן צוירו על קרטון, וממדיהן זהים. ואף כי רק עבודה אחת מתוארת (עיר עתידנית מ-1955), אני נוטה להאמין ששתיהן צוירו באותה תקופה.
עירעתידנית מציגה נוף עירוני בשעת בוקר, חסר זהות או סממנים מקומיים מובהקים, עם עצים וצמחייה השופעים מכל עבר. במרכז העיר נראה מסלול נחיתה והמראה, על גביו שלל חלליות ומטוסים. בשמיים, לפני השמש העולה, כתריסר כלי טיס עתידניים שטים בחלל.
לעומת זאת, בעבודה השנייה – סוף עתידני – השמש איננה, כך גם העצים, הפלנטות והחלליות. העיר הרוסה לחלוטין. בצדו השמאלי של הציור מופיע רמז לאופן חורבנהּ – פטריית עשן ענקית מיתמרת ועולה. באופק להבות גדולות צרות על העיר, ובשמיים מטוס יחיד נמלט מהתופת.
כאשר אנו ניצבים אל מול זוג העבודות הללו, אנו קוראים אותן כמסר יחיד. אל-נתן כמו מתריע בפנינו: זו היא עירכם, ארצכם, זהו עולמכם, ואתם עומדים, כמדי יום ביומו, בפרשת דרכים. דרך אחת מובילה לחורבן, האחרת לשגשוג פרשת דרכים זו מקבלת משמעויות עמוקות יותר לנוכח התקופה שבה צוירו העבודות: ברקע מדינה צעירה שקמה בזיעת אפה ועל אפר אחיה, הניצבת כעת בפני החלטות ומכשולים לאינספור.
נבואה זו, כמו העולם עצמו, מגיעה בלי הוראות הפעלה.
אל-נתן מורה לנו למצוא את דרכנו באמונה שמעשינו טהורים. דרכו שלו היתה דרך התורה, והיא שפילסה את שביליו, לפחות בתקופתו בארץ. אך יותר מכול אני מאמין שהדריך אותנו ללכת בדרך ההגינות וההיגיון, בשביל הזהב. ובעזרת אמונה זאת, ניגע, כמוהו, בכוכבים.