על דיאלקטיקת האדם והטבע
מאת פרופ' משה צוקרמן
אחד מביטוייו המובהקים של היסוד הדכאני ב"מצב האנושי" (conditio humana) מתגלם באופני הופעתה של הציוויליזציה האנושית בנוף הטבעי, ובאורח כללי יותר – בשליטתו של האדם על טבע. מדובר בבעיה, הידועה כאחת מסוגיות-המפתח של ההגות המודרנית בכללותה, סוגיה שהגיעה בתיזת "הדיאלקטיקה של הנאורות" של הורקהיימר ואדורנו לניסוחה המהודק והמשויף ביותר. שליטתו של האדם בטבע, כך טענתה, היתה מאז ומעולם בגדר תנאי הכרחי לכינונה של ציוויליזציה באשר היא, ציוויליזציה הכרחית כשלעצמה, שנועדה לשחרר את האדם מאימי הטבע ומתלותו הכורחנית בו. המיתוס התנ"כי מדווח על כך בסיפור הגירוש מגן-עדן, גירוש ממצב נעדר שליטה דכאנית, המתאפיין במיזוגו ההרמוני של האדם עם הטבע, למצב שהאדם הופך בו לאדון הארץ, אך במחיר השתעבדות להווית עמל מפרכת: רק בזיעת-אפו יאכל לחם. "דיאלקטיקת הנאורות" מתכנסת בעניין זה לטענת-יסוד טרנס-היסטורית בעלת שלושה מימדים: שליטתו-האדנותית של האדם בטבע החיצוני היתה כרוכה מקדמת דנה בשליטה בטבעו הפנימי של האדם, שליטה שגררה בהכרח את שליטתו-האדנותית של האדם בזולתו. קשר אינהרנטי זה בין שליטת האדם בטבע כמסד לשליטה בעצמו לבין השליטה הדכאנית באחר, הוא שמורה על הדיכוי כמימד מהותי לתהליך הציוויליזציה, ובתוך כך – על מוסדות הציוויליזציה כגילויי דיכוי המתגלמים בתוככי הפרקטיקה האנושית ובפרקטיקה האנושית הנותנת את אותותיה בתוככי הטבע.