שי זכאי – תווי יער – הספרייה

תערוכת עבר

03.11.2005 - 16.12.2005

על דיאלקטיקת האדם והטבע
מאת פרופ' משה צוקרמן

אחד מביטוייו המובהקים של היסוד הדכאני ב"מצב האנושי" (conditio humana) מתגלם באופני הופעתה של הציוויליזציה האנושית בנוף הטבעי, ובאורח כללי יותר – בשליטתו של האדם על טבע. מדובר בבעיה, הידועה כאחת מסוגיות-המפתח של ההגות המודרנית בכללותה, סוגיה שהגיעה בתיזת "הדיאלקטיקה של הנאורות" של הורקהיימר ואדורנו לניסוחה המהודק והמשויף ביותר. שליטתו של האדם בטבע, כך טענתה, היתה מאז ומעולם בגדר תנאי הכרחי לכינונה של ציוויליזציה באשר היא, ציוויליזציה הכרחית כשלעצמה, שנועדה לשחרר את האדם מאימי הטבע ומתלותו הכורחנית בו. המיתוס התנ"כי מדווח על כך בסיפור הגירוש מגן-עדן, גירוש ממצב נעדר שליטה דכאנית, המתאפיין במיזוגו ההרמוני של האדם עם הטבע, למצב שהאדם הופך בו לאדון הארץ, אך במחיר השתעבדות להווית עמל מפרכת: רק בזיעת-אפו יאכל לחם. "דיאלקטיקת הנאורות" מתכנסת בעניין זה לטענת-יסוד טרנס-היסטורית בעלת שלושה מימדים: שליטתו-האדנותית של האדם בטבע החיצוני היתה כרוכה מקדמת דנה בשליטה בטבעו הפנימי של האדם, שליטה שגררה בהכרח את שליטתו-האדנותית של האדם בזולתו. קשר אינהרנטי זה בין שליטת האדם בטבע כמסד לשליטה בעצמו לבין השליטה הדכאנית באחר, הוא שמורה על הדיכוי כמימד מהותי לתהליך הציוויליזציה, ובתוך כך – על מוסדות הציוויליזציה כגילויי דיכוי המתגלמים בתוככי הפרקטיקה האנושית ובפרקטיקה האנושית הנותנת את אותותיה בתוככי הטבע.

שי זכאי היא האמנית הישראלית בהא הידיעה, שמכלול יצירתה בשנים האחרונות מוקדש רובו ככולו להתמודדות עם תולדותיו של יחס בעייתי ומורכב זה בין טבע וציוויליזציה, יחס שהתפתח בעשורים האחרונים לכדי שיח ביקורתי כלל-עולמי אודות מה שמכונה "הבעיה האקולוגית" החמורה (יש הגורסים "שואה אקולוגית") שהציוויליזציה האנושית נקלעה אליה. תערוכתה הנוכחית מורכבת מכמה עבודות אמנות שונות באופיין, אם כי לא בתכליתן: מתקן-מדפים רחב-מימדים, שעליו מונחות כמאה קופסאות, המכילות עלים וענפי צמחים המלווים בטקסטים קצרים. תצלומי יער גדולים, הדפס כסף על מתכת, יצירת וידיאו-ארט בת ארבע וחצי דקות, הרצה באורח מחזורי ומהווה את "פס-קול" התערוכה, כמו גם עותקים של ספר-אמן, פרי יצירתה של זכאי. התכוונותה של התערוכה – מושגית מעיקרה; ככלל, מבקשת התערוכה להעביר מסר שאינו בלתי-מוכר ממערכי-שיח לא-אמנותיים רבים; ככלות הכל, השיח האקולוגי הוא בין הרווחים והמשפיעים ביותר בשנים האחרונות בעולם כולו. פחות מוכרת, לעומת זאת, היא האמנותהאקולוגית, ששי זכאי נמנית עם הפרוטגוניסטים החלוציים שלה ברמה בינלאומית. הסיבה לכך יכולה להיות כפולה. ראשית, ייתכן שהאמנות אינה המדיום המובהק לקידום העניין האקולוגי, הצופן בחובו היבטים אינטרסנטיים פוליטיים, חברתיים וכלכלכיים כה כבדי-משקל, עד כי התבונה האינסטרומנטלית (ולחלופין, הדיון המוסרי-תכליתני בבעיה) השתלטו על כל מרחבי-השיח הרלוונטיים שלה. שנית, עולה השאלה, האם נוצרו בהקשר האקולוגי אמצעי-מבע אמנותיים ייחודיים לשיח אודותיו. אין זו שאלה של מה בכך, שהרי השיח האקולוגי הלא-אמנותי רווי עצמו בכל-כך הרבה פעולות ראוותניות ואקטים תיאטרליים מושכי-תקשורת, שאכן עשויה לצוץ השאלה, מה מעמדה של האמנות בשיח פעלתני-לוחמני זה.

ואכן, אמנותה של שי זכאי מושכת במנעדי-אמנות שונים ומגוונים. יסוד חקרני מובהק, המשלב אגירת-מידע, לָקטנות, אירגון לקסיקלי וקונקרטיות חוויתית, מתגלם במיצב המדפים על שלל קופסאותיו, המכילות כמות מרשימה של פריטי טבע-מת בתוספת תיעוד של הֶקשֶר המימד האקולוגי של הפריט (והמפגע הציוויליזטורי שהפך אותו לבעיה), שאר פרטי מידע (תאריך, מקום וכד'), אך גם, ולא פחות חשוב, מלות פרשנות אישיות בבחינת סובייקטיביות חוויתית – מעין קונטרפונקט רגשי לענייניות היובשנית של האקט המתעד.