טובי כהן – גולם
תערוכת עבר
08.12.2016 - 10.03.2017
מאמר בידי גבריאל אנגל
האגדה היא המקום שבו מצטלבים עולם האמנות והדת. בדת היהודית, יצירת הדמות וקידושה אסורים כדיבר השני, אך האות והמילה – הן הכתובה הן זו שבע"פ – מקודשות הן. ככל שנעמיק בסיפורי התנ"ך, המשנה והתלמוד נראה שהסיפור הוא זה שהופך את החזותי לממשי. עם כניסתו של הסיפור אל תוך המחקר, בעיקר בתקופת החסידות אשר דיברה על הזיכוך הפנימי-אישי, מצאה את הסיפור כשלהבת מדורת השבט. וכך, בעת החדשה, החסידות וההשכלה פתחו צוהר לסיפורי המיתולוגיה והאתוס היהודיים בהשפעות הנס והסוד.
הפתיחות החדשה לסיפורי הסוד סללה, כך נראה, נתיב חדש ביחסים שבין האמנות המודרנית ליהדות שומרת החומות. מקובל לראות בבצלאל בן אורי, האמן היהודי הראשון, דגם מובהק של אמן המגלם נאמנות עקבית לדרישות ולתכתיבים מדויקים באשר לכל פרט ביצירתו. מעניין, אפוא, שעל הפסוק: "ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה לחשוב מחשבות" (שמות לא ג-ד), מפרש אבן עזרא: "להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו". התורה מעמידה אותנו על המתח שבין ההכוונה התורנית לאדם שיהיה יוצר, פועל ובונה, לבין העלאת הסכנה שבעצם היצירה, של פריצת ההסדר הרוחני או האלוקי הראוי. התורה מעוניינת באדם, בהישגיו וביצירתו, אבל מזהירה אותו מפני העריצות של עצמו. כלומר, אפשר ליצור מתוך המקום המחקרי אישי ולאו דווקא מתוך האומנות; מתוך האמת האישית אשר אינה נוגעת במקום של הצלם, בדיוק כשם שתשמישי הקדושה בארון היהודים אינם צלם בהיכל. התגברות ההשפעות הללו, שנעות בין שני הקטבים של ההשכלה והחסידות, יצרה אמנים חדשים: אמנים חזותיים יהודים, אשר יצאו מבית המדרש ונפתחו לעולמות חדשים ולהשפעתם החזותית והנוצרית, כאשר השפה והחקר נותרים יהודיים.
טובי כהן עוסק בסיפור החזותי היהודי מתוך המקום שבו הוא חי, וכך מחבר בין נופי הסיפור היהודי לנופי הארץ. בעבודותיו מתקיים מיזוג בין המיסטיקה היהודית לאנשי העכשיו הישראליים-יהודיים: אנשי הגבעות וחוגגי המסיבות, החסידים ופורקי העול, אנשי הארץ הוותיקים ואלה שמקרוב באו – כולם נכנסים לתוך המסגרת הסיפורית דרך עדשת המצלמה. כהן, אשר גדל והתחנך באנגליה, הושפע מאוד מתיאורי סיפורי הדת בנצרות. אך עלייתו ארצה והמפגש המרתק עם אנשי הארץ יצרו בעבודותיו רובד מחקרי אנתרופולוגי שנפרש דרך הסיפור היהודי. אין זה חקר כלל אנושי, ואין זה חקר חברתי. זהו חקר של אמן אשר רואה את הסיפור היהודי כישראלי, שמביט אל המקום המשותף שבעברנו אשר מחזק את הקשר שבין העבר לעתיד.
העדויות הראשונות לסגירת היהודים בגטאות הן מלפני 500 שנה בוונציה. מאז, לאורך ההיסטוריה האירופאית, הואשמו היהודים בצורות שונות של כפירה ובגידה ב"דת האמת" – דהיינו, הנצרות, ולאחר מכן גם בשליטה פיננסית עולמית וניצול קוסמופוליטי. היהודים בשטעטלים ובגטאות ידעו שזהו מר גורלם וקיבלו זאת כדרך העולם. ולכן אמרו, כמו תמיד, "הבה נתחכמה לו". וכך עד היום: כשאנו פותחים את דלת הבית בליל הסדר, בזמן שבו מזמרים בנחת את "שפוך חמתך על הגויים" וממתינים לאליהו הנביא שישתה מכוסו – מנהג לזכר המצב המתמיד בפסח, שבו פרחחי הכפר, אם בגליציה או בבוהמיה וכו', היו משליכים לחצרות היהודים חפצים שונים המגואלים בדם, אם סמרטוטים מגואלים ועד לחם המדמה את חילול ורצח בשרו של ישו. המגן היחיד ליהודים היו בעלי החכמה והעורמה התלמודית בדרכי הגויים. המחזיקים בתואר היו הרבנים ובוודאי הנודעים שבהם. המהר"ל, שהיה דמות מיתית ומיסטית והוזמן להיפגש עם שועי התקופה הדתיים והפוליטיים, הפך למעין מגן היהודים. הוא התייצב מול גל עלילות הדם כנגד היהודים שהעמיד אותם בפני סכנת גירוש, והתווכח עם כמרים על שקריות ההאשמות. לא ברור אם אכן נערך ויכוח בכתב עם שלוש מאות כמרים, כפי שמתאר הספר הבדיוני "נפלאות המהר"ל", אבל הדיו של הוויכוח נשתמרו בכתביו של המהר"ל עצמו. בסופו של דבר קיבל הקיסר את דעתו, ושלל את הטענה שיהודים מכינים את מצות הפסח שלהם מדם אנושי.
למהר"ל יוחסו כוחות מיסטיים. האגדה מספרת שיצר את הגולם בעל הכוחות העל-אנושיים כדי להגן על הקהילה היהודית מרדיפות. סביב מיתוס זה נכתבו ספרים, צולמו סרטים, וקמה תעשיית תיירות משגשגת בעיר פראג. יש המוצאים לו אף סימוכין בכתבי החסידות. כך האדמו"ר החסידי צבי אלימלך שפירא מדינוב ("בני יששכר") כתב על המהר"ל: "שהיה ידוע כעוסק בספר יצירה, וזוכה לרוח הקודש". וכך, העיסוק ביצירה הופך אפשרי, ובעצם ליצור דבר מאין אך מקדש שם שמיים ברבים. זאת למרות שמדובר בצלם, שנוצר כמגן היהודים, כשהאות העברית מתנוססת על מצח הגולם. וכשאגדה אורבנית יהודית אינה עוסקת ברכילות, היא עוסקת בפחד הנרדף מפני הרודף, ומשמשת כמקור השראה בתרבות העולמית (לפעמים כמעין מסמך אנטישמי המראה את היהודים כיוצרי מפלצות כדוגמת הגולם).
העיסוק של טובי כהן בגולם מציע זווית ראייה ישראלית-עכשווית על אגדה ששורשיה נעוצים עמוק באפלת הגלות של המאות הקודמות ומסופרת במאה העשרים ואחת ובארץ ישראל. מהמקום הנמוך בתבל – ים המלח, דרך מורדות העיר ירושלים בבית זית ועד קדיתא וגוש-חלב שבגליל. הסיפור מכסה ארץ ויושביה, כמספר סיפורים עכשווי העובר בין המעגלים השונים בחברה הישראלית, ויוצר דימוי מקורי ישראלי למיתוס יהודי בשפה העברית.
