יואב בן דב – דיוקנאות

תערוכת עבר

03.02.2012 - 28.03.2012

בתערוכת היחיד החדשה שלו מציג יואב בן דב ציורי דיוקנאות, שרובם נעשו בשנה האחרונה. עבודות אלו, העוסקות בנושא שנעדר עד כה ממכלול יצירותיו של בן דב, חושפות את אופייה הפיסולי של עבודתו ואת עיסוקו המתמשך בזיקה שבין השפה לחומר.

הדיוקן הוא אמצעי אמנותי לחקירת סוגיות הנוגעות לזהות ולייצוג המציאות. בציורי הדיוקנאות שלו, עושה בן דב מהלך הפוך – במקום לחשוף את הדמות, את נוכחותה בזמן ובמקום, את מאפייניה ואת ייחודה, הוא מפשיט אותה מכל סממן זיהוי, מותיר רק את קווי המתאר שלה, והופך את הדיוקן לחקירה פיסולית ומושגית מרובדת, במטרה לפרק את מהותו למילים ולהעבירן דרך הדימוי החזותי.

כזה הוא דיוקן עצמי עם עיניים עצומות, פרשנות אישית (ומחווה) לציורו של ארם גרשוני בעל כותרת דומה, "דיוקן עצמי בעיניים עצומות". עיניו העצומות של האמן, שאינן מתבוננות בדמותו תוך כדי פעולת הציור אלא שקועות בתוככי דמיונו, הופכות אצל בן דב לעיניים עצומות, במובן של "עיניים גדולות", כלומר עיניו של הצופה, ממנו דורש בן דב ללכוד ולהשלים את הדמות מתוך זיכרונו, אך גם בעל העיניים הגדולות, הרוצה לבלוס ולבלוע עוד ועוד.

מחווה נוספת לאייקון תרבותי ידוע נמצאת בדיוקן עצמי עם מגבעת – זהו דיוקנו של האמן בעל ריבוי הכובעים, בדומה לדיוקנאות העצמיים הרבים של מגריט עם המגבעת האלמותית. כמו בדיוקן עצמי עם עיניים עצומות, גם בעבודה זו מוטלת על הצופה האחריות להשלים בדמיונו את הדמות האנושית, שניתן לראותה אך ורק תוך התבוננות מאומצת. בן דב מעביר למעשה את מרכז הכובד מייצוג דמות האדם אל האובייקטים המזהים והמגדירים אותה, במקרה זה – הכובע המופיע שלוש פעמים בתנועת ריחוף מהירה. זהו כובע במובן של "החלפת כובעים – החלפת תפקידים" – תפקידי האמן כבעל אחריות חברתית, תרבותית ואישית.

ידי זהב (גבול המושג בעמידה זקופה) הוא דיוקן עצמי בגודל טבעי, בנוסח האדם הויטרוביאני של דה וינצ'י. גם כאן מופיעה רק סילואטה של דמות לבנה, הפעם על רקע עלי זהב. על כך מרמזת כותרת העבודה, שמשתעשעת עם החומר ממנו היא עשויה, וגם משתמשת במונח המתייחס לאדם בעל יכולות טכניות גבוהות. בעל ידי הזהב הוא בעל המלאכה – האמן, אבל גם הפַּסָּל וגם המלאך. האדם הויטרוביאני הוא האדם בעל הפרופורציות המושלמות, הנמצא ביחס הרמוני עם הטבע, ונתונים אלה מקרבים אותו אל האלוהים. בן-דב משתעשע בדימוי הויטרוביאני ובבדיקת קצה גבולותיו של האמן כישות אלוהית.

אל מול העבודה הזו, הנוצצת באור יקרות, עומדת העבודה העשויה מחומרים דלים ביותר –דרוש, דיוקן עצמי אותו מרכיבות כחמישים הודעות דואר רשום שנשלחו אל בן דב, אך מעולם לא נאספו מסניף הדואר ("ואלו בוודאי לא חבילות של בונבוניירות הממתינות לי", כך הוא אומר). בניגוד לעבודות עלי הזהב הרומנטיות והאינטימיות, עבודה זו היא התרסה של בן דב כאדם וכאמן כנגד מכבשי הביורוקרטיה שהפכוהו ל"מבוקש" חסר כל. השימוש בבד היוטה כמצע ליצירה מדגיש ביתר שאת את קול זעקתו – היוטה הוא סיב זול ופשוט, המשמש בעיקר להכנת שקים ובדים גסים. וכאן כנפי הדמיון משליכות אותנו לשלל ביטויים בשפה העברית המעידים על מחאתו של האמן – "שק חבטות", "שק תפוחי אדמה", "וישם שק במותניו", (כמנהג האבלים, לדוגמה, בראשיתל"ז, ל"ד).

היבט נוסף המייחד את ציורי הדיוקנאות של בן דב הוא עצם פעולת הציור – ציור דיוקן דורש מהאמן ישיבה ממושכת בסטודיו, התבוננות מעמיקה, אם בנבכי נפשו של האמן ואם בדמויות אחרות. לא כך הדבר ביצירתו של בן דב – פעולת הציור שלו היא מעשה פיסולי לחלוטין – הוא מעמיד את דמותו של המצויר אל מול הבד, ומשרטט את גבולותיו. זהו סוג של ציור פעולה, אך בעוד שציור הפעולה המודרני הוא סממן מובהק לאקט הפיזי המזכך של האמן המנותק מסביבתו, אצל בן דב פעולת הציור לעולם איננה אינדיבידואלית, אלא תמיד מערבת את משפחתו ואת הקרובים לו בתוך הסטודיו. ההיבט החברתי הוא פן חשוב בחייו של בן דב, שהנו פעיל חברתי בשכונת מגוריו מזה עשרים שנה, שכונת שפירא. זיקתו של בן דב לפעולות קהילתיות וחברתיות ניכרת בכל אחת מהעבודות המוצגות בתערוכה.

את הזיקה הזו אפשר למצוא, לדוגמה, במניין, עבודת פחם ושמן על בד, המתייחסת למנהג היהודי הקובע כי התקבצות של עשרה אנשים הופכת למפגש מקודש. בן דב קיבץ עשרה אנשים הקרובים לו ושירטט את קווי המתאר שלהם בזה אחר זה. המנייןשל בן דב הנו מערכת היוצרת דינמיקה וגרעין של פעולה. כל אחת מהדמויות המצוירות נחשפה לשפה שבן דב מדבר בה, כמעין תפילה המובנת רק להם.

גם דיוקן משפחתי מדבר בשפת הפעולה הפיזית. עבודה זו מסכמת את אופייה הכפול של תערוכת הדיוקנאות, את הפן האישי והחברתי השזורים בה – מצד אחד, זוהי משפחה מסוימת, משפחת בן דב המורחבת, שקווי המתאר שלה נטוו בעמידה אל מול הבד. זוהי עבודה אישית במיוחד, שנעשתה ימים ספורים לפני מות אם המשפחה בחודש ינואר האחרון. ומצד שני, זהו דיוקן כל-משפחתי; כאילו דמיונו של הצופה, שיכול לזהות את משפחתו שלו בתוך הציור הזה, מתבקש למלא את הסילואטות המרכיבות אותו.

התערוכה מסתיימת בחדר הפנימי של הגלריה, שמתפקד כחלל אינטימי בו מוצגים זה לצד זה דיוקנו העצמי של האמן כ אדם פשוט; פשוט במספר רבדים גם פשוט איברים,כשידיו בתנוחת קבלה, גם כאדם עניו וגם אדם פשוט בגדים ונטול חיצוניות, ולצדו – דיוקנה של "העזר שכנגדו" זוהי הסגולה,עבודה שבה נעשה החומר למסמן של תכונת המילה "סגולה"(סגולה טובה, סגולה כקמע). זהו שיר הלל לתכונות הנשיות, והוא מתייחס אל החומרים היקרים מהם קורצה דמות האישה – אבקת הקובלט ועלי הזהב האמיתיים, ששבים ומופיעים גם בעבודה זו. העבודה כולה בנויה מן התווים המסמלים את האות י', מוטיב חוזר בעבודתו של בן-דב בשנים האחרונות. האות י', טוען בן-דב, היא בסיס האות העברית, ממנה נוצרות כל האותיות האחרות, ובעבודה זו הוא מחבר בין עוצמות הסגולה הנשית לבין בסיס השפה.