כזה הוא דיוקן עצמי עם עיניים עצומות, פרשנות אישית (ומחווה) לציורו של ארם גרשוני בעל כותרת דומה, "דיוקן עצמי בעיניים עצומות". עיניו העצומות של האמן, שאינן מתבוננות בדמותו תוך כדי פעולת הציור אלא שקועות בתוככי דמיונו, הופכות אצל בן דב לעיניים עצומות, במובן של "עיניים גדולות", כלומר עיניו של הצופה, ממנו דורש בן דב ללכוד ולהשלים את הדמות מתוך זיכרונו, אך גם בעל העיניים הגדולות, הרוצה לבלוס ולבלוע עוד ועוד.
מחווה נוספת לאייקון תרבותי ידוע נמצאת בדיוקן עצמי עם מגבעת – זהו דיוקנו של האמן בעל ריבוי הכובעים, בדומה לדיוקנאות העצמיים הרבים של מגריט עם המגבעת האלמותית. כמו בדיוקן עצמי עם עיניים עצומות, גם בעבודה זו מוטלת על הצופה האחריות להשלים בדמיונו את הדמות האנושית, שניתן לראותה אך ורק תוך התבוננות מאומצת. בן דב מעביר למעשה את מרכז הכובד מייצוג דמות האדם אל האובייקטים המזהים והמגדירים אותה, במקרה זה – הכובע המופיע שלוש פעמים בתנועת ריחוף מהירה. זהו כובע במובן של "החלפת כובעים – החלפת תפקידים" – תפקידי האמן כבעל אחריות חברתית, תרבותית ואישית.
ידי זהב (גבול המושג בעמידה זקופה) הוא דיוקן עצמי בגודל טבעי, בנוסח האדם הויטרוביאני של דה וינצ'י. גם כאן מופיעה רק סילואטה של דמות לבנה, הפעם על רקע עלי זהב. על כך מרמזת כותרת העבודה, שמשתעשעת עם החומר ממנו היא עשויה, וגם משתמשת במונח המתייחס לאדם בעל יכולות טכניות גבוהות. בעל ידי הזהב הוא בעל המלאכה – האמן, אבל גם הפַּסָּל וגם המלאך. האדם הויטרוביאני הוא האדם בעל הפרופורציות המושלמות, הנמצא ביחס הרמוני עם הטבע, ונתונים אלה מקרבים אותו אל האלוהים. בן-דב משתעשע בדימוי הויטרוביאני ובבדיקת קצה גבולותיו של האמן כישות אלוהית.
אל מול העבודה הזו, הנוצצת באור יקרות, עומדת העבודה העשויה מחומרים דלים ביותר –דרוש, דיוקן עצמי אותו מרכיבות כחמישים הודעות דואר רשום שנשלחו אל בן דב, אך מעולם לא נאספו מסניף הדואר ("ואלו בוודאי לא חבילות של בונבוניירות הממתינות לי", כך הוא אומר). בניגוד לעבודות עלי הזהב הרומנטיות והאינטימיות, עבודה זו היא התרסה של בן דב כאדם וכאמן כנגד מכבשי הביורוקרטיה שהפכוהו ל"מבוקש" חסר כל. השימוש בבד היוטה כמצע ליצירה מדגיש ביתר שאת את קול זעקתו – היוטה הוא סיב זול ופשוט, המשמש בעיקר להכנת שקים ובדים גסים. וכאן כנפי הדמיון משליכות אותנו לשלל ביטויים בשפה העברית המעידים על מחאתו של האמן – "שק חבטות", "שק תפוחי אדמה", "וישם שק במותניו", (כמנהג האבלים, לדוגמה, בראשיתל"ז, ל"ד).