ז'אק ז'אנו – עקרון הסופרפוזיציה

הגילוי מחדש של הפנים, הסרת המסכה באמצעות מיצב במימדים גדולים שנפתח עם הִשנוּת כמעט בלתי סופית של הטבעת פנים במסכה ונמשך עד ליצירת מכלול שבו החזרה על הפרקטיקה הזאת פולשת למרחב.

מסכה, אשר כפי שכותב לואיג'י קייָרֶלי, אינה אלא "סך כל ההתנהגויות החיצוניות שבני אדם מאמצים לעצמם בתגובה לגירוי של המציאות החברתית בה הם חיים" [1].
המסכה היא הפָּטינה החברתית של המנהגים, של האופנה, שחוצה ומקיפה את מכלול אפקט היחסים בין הפרט ובין הקולקטיב, בין חיי היחיד לחייה של קבוצה חברתית מובחנת, אשר בתוכה מסתעפים שורשיו המעניקים לו את קיומו הייחודי.

ואילו הרעיון המרכזי הוא לנסות להשיב להערתו של אנטוניו גראמשי אשר שאל "מי הוא האדם אשר מצליח לתלוש מעל פניו את המסכה הזאת, מי מצליח לחיות את חייו לא לפי האלימות של המוסכמה החברתית אלא לפי צווי האני העמוק שלו ומתוך כנות, אשר בוודאי עוד קיימת במעמקי המודעות של כל אדם?"[2]

ז'אנו בצעירותו רצה להיות שחקן, הוא סיפר לי שלא הייתה לו אפשרות לממש קריירת משחק, אולם אני מרגיש שלא אטעה אם אומר שחלק מסוים מהעולם ההוא לא אבד אלא שקע ונטמע באדם ובאמן שהוא, ושוב גם הפעם המסכה מוסרת והפנים מתגלות באסתטיקה שלהם וביופיים.
עבור כרמלו בֶּנֵה הפנים הם "המִקסם הנרקיסיסטי של האמנות", "אסתטיקה של פנים"[3].
הפנים הם ה"סצנה", ה"צלם" של האמנות.
ובאופן דומה כך הם גם הפנים שז'אנו בורא ויוצר. בהקשר זה אפשר לחשוב על נרקיסוס, אשר לטעמו של השחקן האיטלקי הגדול, "ממוסס את בבואתו בנסיון ללכוד ולפענח את זהותו האמיתית".
בהקשר זה אפשר לחשוב על נרקיסוס, אשר לטעמו של השחקן האיטלקי הגדול, "ממוסס את בבואתו בנסיון ללכוד ולפענח את זהותו האמיתית".

בנסיון זה למוסס ולפרק את הזהות, אשר מנוכחות אובססיבית הופכת באופן פרדוקסלי להעדרות, מתעוררת השאלה: מי הוא האמן?
היצירה הופכת להיות למפה של ריבוי זהויות, קודם המסכות ואז הפנים, השלכת המהות האישית אל עבר עולם רב-פנים, ניתן לזיהוי, קרטוגרפי; גבול מקוטע הנמצא בתהליך מתמיד של היווצרות, המסוגל לנגוס בדממה אך בו זמנית גם לבלוע את המרחב המקיף אותו באמצעות ההתרחבות האיטית והבלתי פוסקת שלו, שמפנה אותנו באופן ברור לעבודתו של אלגיירו בוֹאֶטִי, אשר מסמן, כפי שכותב קאלווינו, "שבילים של גורלות מצטלבים".

וכמו החיתוכים של ז'אנו, גם בוֹאֶטִי עושה סופרפוזיציה ומפיק כפילויות. הוא לעולם לא מציג צורה בודדת אלא את הִשנותה של אותה הצורה בתוך סדרה של חזרות שאינן זהות. התבנית הבודדת ננטשת לטובת פרוליפרציה: וריאציות לתֶמה.

" אני הוא לעולם לא האני האמיתי, הטרוף הגדול ביותר איננו להיות ללא אני, אלא להאמין שהאני הוא שליט יחיד ב"אגוקרטיה""[4].

ההפניה למיתוס של נרקיסוס נוכחת בברור.

שוב ושוב ובאובססיביות מתבונן נרקיסוס בהשתקפותו, כלוא בחזרה כפייתית, ובכל פעם הוא רואה פנים אחרים משום שהפנים עצמם אינן חדלים מלהשתנות.

בחזרה ,בהִשנות זאת של העצמי, הוא מוצא רק שוני, ריבוי של ההוויה.

ביצירה “דיוקנאות עץ” הראי של נרקיסוס מתנפץ ואיתו מתנפצים האיפיונים "הפירנאדליים" [5] של ה"דמויות", והסדרה כולה נספגת בהדהודה של אישיות אמנותית אחת, שמציבה את עצמה כקבוע בתוך סופרפוזיציה של צבעים, מסגרות, תקופות ומימדים אמנותיים ותרבותיים.

זאת לא יצירה המכוונת את עצמה לסוגת הדיווח, היא רחוקה שנות אור מהנרטיב התמיד זהה לעצמו של הדיווח העצמי, אשר דוגמא לו נמצא בדמות האמן בסרט "יפה לנצח[6]" מדובר לעומת זאת בהשלכה סימבולית של תפקיד האדם במסגרתו החברתית המלוּוה בניסיונות פעילים לפרוץ גבולות ומכשולים קיימים – חומריים וחברתיים.

ונרטיב זה נמשך עם משחק החשיפה של האמן, שבמהלכו הוא מסיר את המסכה גם מעל מרחב החיים המשותפים ומשתעשע עם גבולותיו של אותו מקום שבתוכו כל הדמויות נפגשות ומשתלבות: העיר.

בעיר ההפוכה הקארטזיות של העולם מתהפכת יחד עם סולם הערכים שלו וזאת כתוצאה מקריסה תחת נטל משקלו של ההר, אשר בהיותו כבול למהותו הפיזית, הכל כך מוחשית ואמיתית, לא מצליח לממש במלואו את הקונוטציה השלילית של המעיכה הנטל והופך למעשה את היצירה לתהליך כמעט ארכיאולוגי, חקירה וסיפור של שורשים ויסודות שמתפוגגים ונעלמים בעיר לבנה מרחפת עיר סגורה ולחוצה בתוך חומה שמולה אנו ניצבים, דְחוּקים תחת לֹבנה וטהרתה, אולם ההשלכה הלירית המתנשאת אל על, שבאמצעותה העיר מתנערת מכל יסוד וסְיָג, מציעה פתרון ואפשרות להתגברות על כל מגבלה שלא תהיה – חברתית, פוליטית וגיאוגרפית.

[1] Luigi Chiarelli, La Maschera e il Volto, Atto I, 1913
[2] Antonio Gramsci, Cronache Teatrali, tratto da “L'Avanti”, 1920
[3] Carmelo Bene, Le voci di Narciso, Saggiatore Milano, 1982
[4] Massimo Recalcati, Tempi di iocrazia, Festival Filosofia, Modena Settembre 2016
[5] Luigi Pirandello, Uno Nessuno e Centomila, Mondadori Milano, 1932
[6] Paolo Sorrentino e Umberto Contarello, La Grande Bellezza, 2013