שדות מגנטיים

שדות מגנטיים / ענת מיכאליס לוי

חואן מירו | אריה ברקוביץ'

רק כאשר הכול פועל כהלכה, ממש על גבול הכישלון, כאשר הדברים עובדים, אבל בכל רגע נתון אתה חושב, 'עכשיו זה ייכשל!' – ממש על קצה הכישלון הזה, אנחנו אומרים, 'זה יופי: זה עבד!'

– פיטר פישלי [1]

אריה ברקוביץ וחואן מירו מציגים בגלריה אנגל בירושלים דואט סוריאליסטי דאדאיסטי, המורכב מהדפסים, מפסלים ומציורים.

בעבודותיו של ברקוביץ, הילד הנצחי, הרצינות באה לידי ביטוי באופן הציור הילדי, בהנחות הצבע ובתנועת המכחול המהירה. אוסף רדי-מייד מזדמן הופך לפסלים קטנים או גדולים, הטומנים בחובם סיפור. קול מחיאת כף יד אחת הופך לקסם תרבותי.

בעבודותיו של האמן הספרדי הנודע, חואן מירו (1893–1983), צבעי יסוד (אדום, כחול, צהוב) נתונים בתוך ובינות לקווים שחורים, לפסים ולכתמים, שבתוכם ניתן לאתר צורות מוכרות, כגון גרמי שמיים, סולמות ובעלי חיים, בעוד רשת "קורי עכביש" פרושה על המצע כולו. בסגנונו הסוריאליסטי המופשט הוא הופך כתם צבע אדום לדם, ובתמימות ילדית בועט במוסכמות.

ברקוביץ, מצִדו, הופך את הקווים בהדפסיו של מירו לתלת-ממד. כבמטה קסם הוא מחבר חומרים פשוטים ויומיומיים למעשה אמנות בדמות פסלים חדורי הומור. הוא מצייר ברמז, בקלילות, וביד בוטחת מנחית התייחסות רצינית ומפתיעה כקונטרפונקט.

אפשר לדמיין את ברקוביץ האמן, רוכב על אופניו ברחבי תל אביב, צד חפצים בשולי הדרך; עוצר בחנות חומרי בניין או אמנות, רוכש סרט הדבקה צבעוני או שפופרת צבע, שאותם יהפוך לצורה: ידביק, יחבר ויברא יצירה חדשה – עולם המתממש בעיני המתבונן.

הדפסיו של מירו, המוצגים לצד עבודותיו של ברקוביץ, משקפים את סגנונו המיוחד והמוכר: ציור מפתיע, המחלחל לתת ההכרה; עבודות פורצות דרך, שהתריסו באומץ כנגד הממסד השמרני והציגו את המופשט כהווייתו. כתמי צבע, עטופים בקווים שחורים, וקווים עטופים בכתמים מעלים על הדעת כתב סימניות או כתב ציור אישי.

[1] נוסח עברי מתוך: פישלי ווייס, "ריקוד הגזר ושירת הדאדא של הנקניקייה".