מלאכי – רשם

גם המפגש עם המוסיקה התרחש במקרה. "ציירתי בפחם, ואז, בתחילת 1961 , ברטה הזמינה אותי יום אחד לבקרה בביתה, לאחר שעות העבודה. היא שמה על הפטיפון, עד כמה שאני זוכר, תקליט של מוצרט. הייתה לי בכיס חתיכת פחם. אני זוכר שפתאום התחלתי לרקוד. על השולחן היה בלוק נייר. התחלתי לרשום, דף אחר דף, לפי הקצב. ברטה נכנסה, עם בנותיה, והן התלהבו, בעיקר דפנה, בתה השנייה של ברטה. ברטה אפילו התחילה להחליף לי את הדפים אחרי כל רישום ורישום. היא נתנה לי תקליטים הביתה, כל מיני תקליטים, גם מוסיקה גרגוריאנית…"

עלינו להסתפק בתיאורו התמציתי של שמואל, לסמוך על זכרונו. ברטה החלה באותן שנים לקיים מעין חוג האזנה בביתה שבבית הכרם, והוא המשיך לפעול לאורך כל שנות השישים. מדי שבוע–שבועיים הייתה מזמינה אנשים צעירים מעולם האמנות המקומי להאזין לשניים או שלושה ביצועים של יצירות מסוימות. היו אלה האזנות של ממש, הקשבות, אך גם סוג של שעשוע חברתי, שבו אותגרו הנוכחים כאשר התבקשו לזהות מבצע זה או אחר — בדומה לחוגי "ההאזנה העיוורת" שעתיד היה רפי לביא לקיים במשך עשרות שנים בדירתו התל אביבית. ברטה ידעה להדביק את הנוכחים בהתלהבותה

בסוג של אנרגיה, כשם שהיטיבה לעשות מול ציור, בגלריה או על קיר דירתה, בפרץ של ספונטניות, לעתים תיאטרלית, שייתר למעשה את הצורך בהנמקה כלשהי; אנרגיה הנשאבת והמסופקת, בראש ובראשונה, מן האינטואיציות שלה.

ייתכן — קשה לקבוע — שברטה השכילה להדביק את שמואל לא רק בהתלהבותה, אלא בכישרון המיוחד לפעול מתוך אינטואיציה. כזכור, שמואל סיפר כי שמע מוסיקה עוד בילדותו, אולם נראה כי המפגש שהיא יזמה עם המוסיקה הפך את השומע–המזדמן, ששמיעתו פסיבית וקליטתו חלקית, למי שמעתה ואילך יתנסה במוסיקה ויסגל לעצמו את השימוש בה לצרכיו שלו. האזנה זו, מתוך ריכוז ותשומת לב, היא שתוביל אותו מן הרישום האקראי, הנובע כל כולו מעצם עשייתו, לעבודה "ממושמעת", מסודרת, שיטתית, ההולכת ומעגנת עצמה במקום המתברר לו כמהות מובחנת, כשפה, ככלי ביטוי.

וכך, שנות השישים המוקדמות מוקדשות, לרוב, לרישומים הנעשים תוך האזנה — תקליט אחר תקליט, דף אחר דף, דפים שמידותיהם בדרך כלל כ– 15×10 ס"מ, מרביתם על נייר מחברת. כך נוצרות — תחילה כמעט שלא מדעת — הסדרות. כל סדרה נובעת מהקשבה ליצירה מוסיקלית מסוימת או לקבוצת יצירות של מלחין מסוים. שמואל לא תמיד טורח לציין את שם היצירה שהוא מאזין לה; סדרות של שניים או שלושה דפים, של עשרה דפים ומעלה, סדרות שנשמרו בשלמותן או בחלקן (שכן שמואל לא הקפיד על השלמתה של סדרה, שלעולם אין לה התחלה, אין לה סוף ואין בה סדר). אחת הדוגמאות

לכך נמצאת ברישום בודד מתוך הסדרה שעשה תוך האזנה ל"סיפור הפרברים" של ליאונרד ברנשטיין, כנראה ב– 1962 , ונרכש לאוסף מוזיאון פוג של אוניברסיטת הארוורד ב– 1965.

אך לא רק סדר עשייתם של כל דף ודף בכל סדרה וסדרה אינו ניתן לשחזור — ושחזור כזה היה עשוי לספק לנו תובנות על עצם מהלך העבודה, על נקודת מוצא, על שלבים וכיוצא באלה; למעשה, אין באפשרותנו לשחזר אף את סדר היווצרותן של הסדרות, מכיוון שאינן מתוארכות —ולרוב אינן חתומות. אם כי, ועוד נראה זאת להלן, סדרות מסוימות קשורות באירועים מסוימים וכך ניתן לתארך אותן במדויק.

כעת ברצוני להתייחס אל העשייה עצמה: בבוקרו של יום החמישה בדצמבר 2004 ביקשתי משמואל שירשום לעיניי תוך כדי האזנה. לרשותו עמדה מערכת שמע חדשה, משוכללת. לרשותו עמדה מערכת שמע חדשה, משוכללת. המוסיקה שבחר, או ליתר דיוק, המוסיקה שהזדמן לנו לשמוע, הייתה של ברליוז — דומני סצינת האהבה מתוך "רומיאו ויוליה".

שמואל נטל בידו בדל פחם של Faber Castell מתוצרת גרמניה, מן הסוג המכונה פחם סיבירי, ומספרו 2 בסולם של חמש דרגות. זהו חומר רך, ושמואל בחר בו, הוא מסביר, בהיותו הולם את רכות המוסיקה. ובהתאם לכך, הוא מוביל את החומר שבידו בתנועות רכות "המתרגמות" את צלילי כלי המיתר שמשתלבים עם אלו של כלי הנשיפה. עם הופעתו של פורטיסימו המנוגן בסטקאטו, הוא מתחיל להלום בחוזקה על הנייר — את הנקישות אני שומע היטב. הוא מפעיל את בדל הפחם שבידו לרוחבו, וכך יוצר שקיפויות במעין כרומטיות מגוונת, בונה נגיעות "רוטטות" המגיבות למקצביה של המוסיקה. וכאשר הקצב גובר, הוא מחליף את עיפרון הפחם מספר 2 במספר 4 וכך בונה, מעל הגוונים הרכים, גוונים חזקים של שחור. וכשהוא מסיים, בנקודת רוויה כלשהי, שכולה בתחושותיו ואין לה למעשה קשר אל מה שמתרחש במוסיקה — חילוף קצב, פרק חדש — הוא עובר, מבלי לאבד שנייה, מבלי להניח לאקסטזה שתרפה ממנו, אל הדף הבא. הוא רושם בעמידה. דף הנייר מונח על השולחן המאסיבי בחדר הגדול המשמש כמטבח–חדר אוכל. דף הנייר מונח על השולחן המאסיבי בחדר הגדול המשמש כמטבח–חדר אוכל. ותוך כדי רישום הוא אינו חדל מלרקוד, רגליו טופפות על הרצפה, מתרוממות בקצב שלו, נושאות את גופו בכבדות לצדדים. אני משתאה: האיש בן 85 . אני אומר לעצמי שתנועותיו הן גם תנועות של מתפלל.

שלושה רישומים נעשו לעיניי ברצף — הראשון רך, צורותיו מסולסלות, שני האחרים נסערים, מובחנים זה מזה במקצביהם, במידת האינטנסיביות המתחייבת, ככל הנראה, מן ההאזנה הדרוכה. אני שומע אותו אומר, בחיוך: "אני נשמע לפקודות, לא עובד לפי הראש".