יואב בן דב – זית

תערוכת עבר

21.11.2002 - 12.01.2003

הזית – משל בן ימינו
מאת גבריאל אנגל

הזית נמנה עם שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ והוא אחד משלושת הגידולים אשר היוו את היסוד בכלכלת הארץ. הזית הוא משל לשלום לעצמה ולעמידות, שהרי עצים רבים נעקרו בזמן המבול, אך לא עץ הזית, שענף מענפיו נשאה היונה בפיה והפכה עימו לסמל לכוח ולשלום.
בחקלאות עץ הזית מסמן ותוחם אדמות וחלקות, דורות על גבי דורות. הוא המסמן בעלות וקובע – זו אדמתי! גזע העץ מצמיח סביבו נצרים "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, ובניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהילים). עץ הזית, אם כן, הוא לא רק כוח המסמן שטחים פיזיים בזמנים עברו, אלא גם כוח המסמן את העתיד. זהו כוח המבטא את הלכידות ואת עוצמת הגזע, שהרי אם הגזע ימות יתאחדו הנצרים ויחליפו את הגזע הישן בגזע חדש וכך ללא הפסק הכוח יתחדש. סמלים אלה מוצאים את מקומם גם על דש חולצותיהם של קציני צה"ל ועל דרגותיהם, שם מסמל הזית את הקשר בין הכוח ובין הכמיהה לשלום.

בתערוכה זו שואב אותנו יואב בן דב אל תחומי הכרם, שבו מתבארים המושגים – בד, ים, ממל, גפת, שור, ואחד לעשר. מושגי יסוד אלה השגורים בפי כל מוסק ובעל כרם, מהווים שפה, וכל הבא ויוצא באדמות הגליל, יהודה והנגב, מדבר בשפה זו של הזית. זו שפה עשירה הנוטפת שמן זך. בן דב פורש יריעה זו וממקד את מבטנו ביחס לשאלות שונות באשר לצבע העלווה שצידה האחד ירוק וצידה השני כסוף, או לגזע ולעלווה הנדמים לעיתים כפסל סביבתי לעיתים כפרט דומם – סלעים ואבני סיקול התחובים בתוך גזעים עתיקים נדמים לפסלים יציר כפי הטבע. זהו פיסול אמיתי שנוצר ממש מול עיננו, ומתהווה כחלק ממעשה החקלאות המקומית, הפועלת מזמנים קדומים ועד ימינו. חקלאות הכרם פועמת בקצב מוגדר ומובנה בכדי לספק לעצים אור ואויר. בעונת המסיק פרושות סביב העצים יריעות מתוחות הקולטות את הזיתים הנופלים. אלו מועברות בהמשך מן האדמה אל בית הבד, שם מתבצעות פעולות עיבוד שונות שבסופן אנו אוכלים, שותים, מדליקים, ואפילו מתרחצים ב"זהב הירוק".

החוויה שהעבודות מעוררות היא חוויה של חמשת החושים והיא לוקחת את הצופה פעם אל העבר ופעם אל העתיד, לעיתים מתרחשים תהליכים אלה בו זמנית. יואב בן דב עוטף אותנו בדימויים של כרם של ערפלי בוקר או של חום צהרים. הוא מכניס אותנו לתוך הגפת ומעורר את החוש המופשט ביותר – חוש הריח – ריחו של הזית שנשכח על ידי רבים, ריחה של האדמה בשעות הבוקר הערפילי בין עצי הזית או ריחו של הגפת העולה מתוך בית הבד. העבודות משחזרות את החוויה של שמן הזית על צבעיו המדהימים, על טעמו העשיר שאין לו תחליף, על אוושת הרוח בעלוות עליו, וכן את תחושת הגזע המפותל והמחוספס השונה כל כך מחלקלקות העלה, הפרי והשמן המופק ממנו.
הסביבה שיוצר בן דב מעלה מן הזיכרון באופן טבעי סיפורי-עם קדומים, הממחישים את מקומו של העץ בתרבות המקומית. בן דב לוקח חומרים אלה ומעבירים לזמננו אנו תוך שהוא מותיר את ניחוח העבר.

בזמן החורבן, כשבית המקדש עלה בלהבות אש, וכל מוסדות הארץ התמוטטו, השמש שקעה בחשכה, והארץ התעטפה באבלות כבדה ובקדרות אין-קץ. וכל היבול, העצים והנטיעות קמלו, יבשו ונפלו ארצה, ולא רצו להמשיך ולתת פרי. באותה עת נפגעו בעיקר שבעת המינים בהם שנשתבחה הארץ. וכשנפל הארז – בית המקדש – הוסר מעל הארץ פאר והדר, והיא נשארה שוממה וחרבה. כל העצים קמלו, מלבד אחד, עץ הזית, שנשאר עומד על תלו והמשיך לתת פרי. רטנו נגדו והתפלאו עליו שדווקא הוא, סמל הארץ, בגד. כיצד נותר הוא בחיים והמשיך לפרוח?
החרימו אותו והתרחקו מחברתו. כשהרגיש הזית בדבר, בא אליהם והזמינם לבוא אליו, ומשבא והסתכלו בו – נוכחו שהוא כולו חלול. אמר, "אני נאכל מבפנים, נאכל מדמעותי אף על פי שכלפי חוץ הרי אני גדל ונותן פירות. אתכם אני בצער ומתאבל אני אתכם". נדו בראשם לאות הוקרה, אולם הוסיפו לשאלו: רואים אנו את צערך ודמעותיך אולם למה נשתנית מאחרים ואינך נופל כמונו? ענה להם הזית באנחה, להיקמל וליפול אינני יכול, אני סמלו של ישראל וישראל חי לנצח ואינו נחרב, לא קמל ולא נופל, ואני כמוהו. חלול אני בקרבי, כתית בפנים, סמל לישראל שהוא "כתית למאור" וכל סבלו וייסוריו אינם אלא כדי להגדיל את אורו בעולם, כתית למאור.
(אגדה עממית, מתוך ספרו של הרב דר' ש.ז כהנא)