יואב בן דב – זית

בתערוכה זו שואב אותנו יואב בן דב אל תחומי הכרם, שבו מתבארים המושגים – בד, ים, ממל, גפת, שור, ואחד לעשר. מושגי יסוד אלה השגורים בפי כל מוסק ובעל כרם, מהווים שפה, וכל הבא ויוצא באדמות הגליל, יהודה והנגב, מדבר בשפה זו של הזית. זו שפה עשירה הנוטפת שמן זך. בן דב פורש יריעה זו וממקד את מבטנו ביחס לשאלות שונות באשר לצבע העלווה שצידה האחד ירוק וצידה השני כסוף, או לגזע ולעלווה הנדמים לעיתים כפסל סביבתי לעיתים כפרט דומם – סלעים ואבני סיקול התחובים בתוך גזעים עתיקים נדמים לפסלים יציר כפי הטבע. זהו פיסול אמיתי שנוצר ממש מול עיננו, ומתהווה כחלק ממעשה החקלאות המקומית, הפועלת מזמנים קדומים ועד ימינו. חקלאות הכרם פועמת בקצב מוגדר ומובנה בכדי לספק לעצים אור ואויר. בעונת המסיק פרושות סביב העצים יריעות מתוחות הקולטות את הזיתים הנופלים. אלו מועברות בהמשך מן האדמה אל בית הבד, שם מתבצעות פעולות עיבוד שונות שבסופן אנו אוכלים, שותים, מדליקים, ואפילו מתרחצים ב"זהב הירוק".

החוויה שהעבודות מעוררות היא חוויה של חמשת החושים והיא לוקחת את הצופה פעם אל העבר ופעם אל העתיד, לעיתים מתרחשים תהליכים אלה בו זמנית. יואב בן דב עוטף אותנו בדימויים של כרם של ערפלי בוקר או של חום צהרים. הוא מכניס אותנו לתוך הגפת ומעורר את החוש המופשט ביותר – חוש הריח – ריחו של הזית שנשכח על ידי רבים, ריחה של האדמה בשעות הבוקר הערפילי בין עצי הזית או ריחו של הגפת העולה מתוך בית הבד. העבודות משחזרות את החוויה של שמן הזית על צבעיו המדהימים, על טעמו העשיר שאין לו תחליף, על אוושת הרוח בעלוות עליו, וכן את תחושת הגזע המפותל והמחוספס השונה כל כך מחלקלקות העלה, הפרי והשמן המופק ממנו.
הסביבה שיוצר בן דב מעלה מן הזיכרון באופן טבעי סיפורי-עם קדומים, הממחישים את מקומו של העץ בתרבות המקומית. בן דב לוקח חומרים אלה ומעבירים לזמננו אנו תוך שהוא מותיר את ניחוח העבר.