תערוכה רצה
אנה טיכו – מפרי כפיה נטעה כרם
6.11.25 - 26.12.25
גלריה אנגל גאה להציג תערוכה מקיפה המוקדשת ליצירתה של אנה טיכו (1894-1980) מן האמניות המשפיעות והמוערכות בתולדות האמנות הישראלית, שיצירתה כרוכה בעיר ירושלים.
אנה טיכו – מפרי כפיה נטעה כרם מטר אנגל, 2025
קשה להפריד את ירושלים מאנה טיכו – אמנית, יוצרת ואשת רוח, אשר תרומתה לעיצוב התרבות והאמנות הישראלית בכלל, ולירושלים בפרט, היא עצומה ועמוקה. ציורי הנוף, הדיוקנאות והפרחים שלה הפכו עם השנים לאחד מסמליה המזוהים ביותר של האמנות הישראלית.
אנה טיכו (1894, האימפריה האוסטרו-הונגרית – 1980, ישראל) למדה ציור ורישום באקדמיה לאמנויות היפות בווינה, שם נחשפה לעולם האמנות המודרנית. בשנת 1912 עלתה לארץ ישראל ונישאה לד״ר אברהם (אלברט) טיכו, רופא עיניים נודע, שהתמחה בכירורגיה של העין ופעל בירושלים. בני הזוג רכשו בהמשך בית בעיר, אשר לימים הפך ל״בית טיכו״ – מוזיאון וחלל תרבות מרכזי בבירת ישראל. בקומת הקרקע הקים ד״ר טיכו מרפאה פרטית, שבה קיבל חולים מכל רחבי המזרח התיכון. אנה שימשה כאסיסטנטית לבעלה, ובשעות ההמתנה נהגה לרשום ולצייר את המטופלים – דמויות אוריינטליות רבגוניות ומלאות חיים – אשר ריתקו אותה ביופיין האנושי.
אנה טיכו הייתה אחת מאבני היסוד של עולם האמנות המקומי. היא נטלה חלק פעיל בקידומם של מוסדות תרבות מרכזיים – ביניהם ״בצלאל החדש״ ומוזיאון ישראל – ופתחה את ביתה בפני אמנים, סופרים, מוזיקאים ואנשי רוח. סלון בית טיכו היה למוקד תרבותי שוקק חיים, ובין אורחיו נמנו ש״י עגנון, אלזה לסקר-שילר, מרטין בובר, גרשום שלום, מארק שאגאל, מרדכי ארדון, יוסף זריצקי ואחרים.
העין המתבוננת הייתה יסוד מרכזי ביצירתה של טיכו. כישורי ההתבוננות והרגישות החזותית שלה אפשרו לה ללכוד את נופי ירושלים במבט ייחודי ופיוטי. עם עלייתה לארץ, בשנת 1912, חדלה לצייר למשך שש שנים – השמש הקופחת של המזרח התיכון, כה אמרה, ״שיתקה את ראייתה האמנותית״. טיכו שבה אל היצירה האמנותית רק בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שובה מדמשק – לשם התגייס ד"ר טיכו כמנתח עיניים בצבא האוסטרי לאחר שגורשו מירושלים ע"י הטורקים.
טיכו נודעה ברישומיה הקפדניים והמדויקים, המאופיינים בצפיפות קווים ובחקר מתמיד של האור והמרחב. אהבתה לירושלים ולנופיה העניקה ליצירתה ממד ייחודי של התבוננות פיוטית, ששילבה נטורליזם מדוקדק עם רגש פנימי עמוק. היא היטיבה לתמצת את מהותם של ההרים, הסמטאות והנופים שסבבו את העיר, והציגה אותם במבט שלא נראה קודם לכן באמנות המקומית.
מותו של ד״ר טיכו בשנת 1960 חולל תפנית ביצירתה. שנות השישים המוקדמות סימנו שינוי סגנוני – הרישום המדויק והחרוץ, שעמד עד אז בבסיס יצירתה, החל לפנות מקום לקומפוזיציות מופשטות ואמוציונליות. הקווים הישרים והנוקשים הפכו גמישים וזורמים, והמרחב הצפוף התמוסס לגושים כהים ולעיתים כמעט אטומים. אפשר לראות בכך ביטוי לאבל ולשבר שחוותה בעקבות מות בן זוגה.
אך מתוך האובדן בקעו גם ניצני חיים חדשים. משנות השישים המאוחרות ואילך פנתה טיכו לציור פרחים – נושא שהפך למרכזי בעשייתה המאוחרת. ציורים אלה, מלאי תנועה וצבע, משקפים את תחושת ההתחדשות והחיות ששבה אליה. בעבודות אלה, שצוירו בצבעי מים, באה לידי ביטוי יכולתה לאזן בין שליטה קפדנית לחופש אמנותי: משיחות המכחול הופכות פתוחות, והצבעים פורצים מעבר לקווי הרישום, כמטפורה לשחרור ולצמיחה מחודשת.
טיכו וגלריה אנגל
מאז שנות החמישים נמנתה גלריה אנגל עם מוסדות התרבות החשובים בירושלים, ולטיכו היה קשר הדוק עם מייסדיה, זהבה ושמואל אנגל. הגלריה ייצגה את טיכו במשך כל שנות פעילותה, ערכה עבורה תערוכות רבות בארץ ובעולם, הוציאה לאור הדפסים, תחריטים, קטלוגים וספרים, ותרמה להנגשת יצירתה לציבור הרחב. שמואל אנגל שימש אף כמזכיר האמנותי האישי שלה, סיפק לה את חומרי העבודה הדרושים, וגם רשם והקליד את מכתביה.
עד היום מחזיקה גלריה אנגל באחד האוספים הגדולים בעולם של יצירותיה של אנה טיכו, ומשאילה את עבודותיה לתערוכות ולמוזיאונים רבים. בתערוכה הנוכחית מוצגות יצירותיה מכל תקופות חייה – ובהן גם עבודות נדירות שטרם הוצגו – המזמנות מפגש מחודש עם אמנית יחידנית, אשר הטביעה חותם בלתי נמחה על נוף האמנות הישראלית.
