בסלון הישראלי

שיח מקומי בין ציור ושיר

ישנה תפישה, שנדמה שחוזרת כל דור מחדש, על כך שהטכנולוגיה מרחיקה ואף מבטלת את האספקט החברתי מחיינו. אם כך החלטתי להסתכל על מודל קלאסי של התארגנות חברתית בכלל ותרבותית בפרט, בכדי להבין האם אני יכול למצוא את המאפיינים של מודל זה בדוגמא עכשווית.
הסלונים, שהתחילו לצוץ באיטליה ובצרפת במאה ^ה14, באו בכדי לתת מקום בו אנשי חברה ודעת יוכלו להיפגש ולשתף את דעותיהם ומחשבותיהם. כמובן שאירועים מסוג זה פתחו את דלתותיהם לשלל האמנויות, מציור ועד שירה, ולנושאי רוח, מפילוסופיה עד סוציולוגיה. וכך הפכו מפגשים אלו לצלחת פטרי של יצירתית ופתיחות דעות מצד אחד אך בלעדית ומתנשאת מן הצד השני, שכן מי שנהג לבקר בסלונים אלו היו אנשי האליטה, האמנים ופטרוניהם.
כיום מפגשים מסוג זה נפוצים פחות, אם כי לא לחלוטין, ועדיין אפשר להגיע למפגשי רוח ואמנות, במוסדות התרבות הפרטיים והממשלתיים אך הדבר בטח לא פופולארי. לעומת זאת, ישנה התגלות "סלונית" שמממשת את ערכי הסלון הרבה יותר מאשר הסלון הצרפתי במאה ^ה16, והוא המרחב הדיגיטלי, או במקרה שלנו, YouTube. האתר המפורסם הוא הפורום הוויזואלי הפתוח הגדול ביותר בעולם, שמושך אליו מיליוני צופים ומאזינים מידי יום, וכמו "קודמיו" האירופאים מאפשר להעלות על הפרק את אשר נפשך, וזאת מבלי בלעדיות בכלל וכל מי שמעוניין יכול ללמוד, לחוות או פשוט להתבונן ולהאזין. מעבר לזאת, האתר נותן אפשרות לכתוב את דעתך על התוכן, לפתח שיח עם אנשים מכל העולם ולדון איתם על שעל ליבך.
בתערוכה זאת אני מנסה לייצר שילוב קונספטואלי בין הסלון האירופאי של דאז לבין הפורומים האינטרנטים העכשוויים. מיזוג של דימוי צליל ודעה אישית.
אני מזמין אתכם לעבור בין העבודות, להאזין לשירים ולכתוב את אשר לבכם.

– מטר אנגל